הבנק אמרו לי - לא!

איזה ייאוש הלכתי לבנק והם לא אישרו לי הלוואה

זהו סרטון שישי בסדרת המיני דוקו בו אני מתעדת את המסע שלי להפיכת מתחם להאבבלוגינג – חממה לבלוגינג מקצועי. בית לבלוגריות.

אם טרם צפית בסרטון הראשון מוזמנת הנה הוא פה, הסרטון השני ממש פה , הסרטון השלישי ממש פה הסרטון הרביעי פה. הסרטון החמישי פה. סרטונים קצרים. לא לדאוג.

++++++++++++++++

כל יום אני עוברת ליד הנכס הראשון שראיתי בהתחלה,

ההוא שקרוב לבית.

כל הזמן יש לי תחושה שאם אני לא אמצא מקום, אולי אני אתחיל שם.

כל החודש הזה ראיתי שאין שלט "להשכרה" אז היתי רגועה,

עד שלילה אחד, בסיבוב שלי עם גורדון, אני מגלה שהוא כבר נתפס.

איפה זה שם אותי? למה לוקח לי כל כך הרבה זמן להחליט?

מה עושים עם הצביטה בלב?

אתמול הייתי בבנק וסירבו לתת לי הלוואה לבית של הבלוגריות, בעיקר כי לא הגעתי מספיק מוכנה לשם.
אחרי הפרלמנט היום, עם האנרגיות של המפגש הראשון, התקשרתי לאבא "אז אתה שומע, הם ממש הרגיזו אותי, למה הם לא מסכימים? אני לא מבינה? אני לקוחה מעולה!"
ואבא שלי (שבטח לא אוהב שאני ככה משתפת עניני כלכלה בפיסבוק)
אמר לי בטלפון "את מאמינה בעצמך? את מאמינה בבית? קחי את עצמך, עם כל המסמכים הדרושים, ולכי למנהלי הסניף, לכי תוכיחי שאת ראויה להלוואה ולבית הזה".

בדקתי באינטרנט – וואלה, היום הסניף פתוח אחה"צ.
תיקנתי את האודם, נשארתי על "מדי הייצוג" שיצאתי איתם מהבית בבוקר ולקחתי את הבנות מהצהרון היישר לבנק.
שעתיים הן היו איתי.
לימדתי אותן איך אפשר לעמוד על שלך בכבוד, להביע את מה שאת חושבת עם הרבה אמונה ואסרטיביות, ואיך להאמין בעצמך ולהגשים את זה.
באוטו, בדרך לבנק, הסברתי להן שהן הולכות להתייבש אבל ללמוד שיעור לחיים. הסברתי להן מה זה עסק, מה הלוואה, מה זה קהילה, מה זה להגשים.
וביקשתי מהן שיזמנו לי את ההלוואה לטובת הבית של הבלוגריות.

ישבתי עם מנהלת החשבונות העסקיים, אחרי רבע שעה תמר נכנסת לשקובית ומחייכת ואומרת:
"נו אמא, אז היא מבינה שהבית של הבלוגריות הוא דבר ממש טוב שאת עושה?" ויוצאת אחרי שאמרתי לה שאני עדיין מסבירה לה.
אחרי עשר דקות נעה מגיעה. עומדת. מחייכת. "נעה, מה את עושה?" "אני לא יודעת לזמן הלוואה, רק חניה, אז באתי לחייך את הפרצוף החמוד שלי בשביל שהיא תתן לך הלוואה". חייכה והלכה.

שעתיים.
שלמות.
זימונים, חיוכים, מסמכים, סבלנות, שייק פירות (לוקח ים של זמן להקים הלוואה בבנק, קפצנו לשכן עם השייקים), חתימות.

ואז ההיא מהבנק שאלה : "בעלך יודע שמה שאת עושה זה משוגע?". הראיתי לה את הסרטון שלנו ביחד. "לפני חמש שנים עשינו אותו צעד משוגע כשמכרנו הכל וטסנו לשנת תת התמחות שלו, ותראי מה יצא ממנו, הפעם זאת שנת תת ההתמחות שלי, ובואי תראי מה יצא בעוד שלוש שנים ממני".
יש הלוואה.
עכשיו אפשר להתחיל.
אה כן, היתה גם פיצה, בכל זאת. הבנות של האבא שלהן 

הסרטון השביעי מחכה לך פה – ובו אני מחליטה ללכת על הנכס היפה.

ספרו לי אם אהבתן את הפוסט ולמה

תגובות נוספות

יונית צוק