בלוגרים מול עיתונאים חלק ב
קראתי מאמר מעניין שנקרא Participatory journalism: indynews, ohmynews and wikinews
והוא מדבר על התפתחות הבלוגים כחלק מעיתונות אזרחית.
במאמר נאמר כי לפני מהפכת האינטרנט בשיח הציבורי, היתה רק אפשרות בטוחה אחת להיות בנאדם משפיע: לעבוד בתור עיתונאי שמעביר מסרים באמצעות דפי העיתון, המגזינים ורשתות התקשורת השונות. לעומת זאת, הודות לבלוגים הכל השתנה. כעת, כל אחד שיש לו מה לאמר יכול להגיד זאת באמצעות המחשבים, ולהפיץ את דבריו על ידי האינטרנט, כל אחד יכול להיות העיתונאי, עורך התוכן והמפרסם של ארוע קטן כגדול. (כמובן שהיום ניתן להרחיב זאת גם לתפוצה על ידי הסלולר החכם והאפליקציות החברתיות שמאפשרות תפוצה רחבה עוד יותר, לא סתם מריסה מאייר מתמקדת בתכנים ממוקדי קוראים באמצעות הסלולר)
והוא מדבר על התפתחות הבלוגים כחלק מעיתונות אזרחית.
במאמר נאמר כי לפני מהפכת האינטרנט בשיח הציבורי, היתה רק אפשרות בטוחה אחת להיות בנאדם משפיע: לעבוד בתור עיתונאי שמעביר מסרים באמצעות דפי העיתון, המגזינים ורשתות התקשורת השונות. לעומת זאת, הודות לבלוגים הכל השתנה. כעת, כל אחד שיש לו מה לאמר יכול להגיד זאת באמצעות המחשבים, ולהפיץ את דבריו על ידי האינטרנט, כל אחד יכול להיות העיתונאי, עורך התוכן והמפרסם של ארוע קטן כגדול. (כמובן שהיום ניתן להרחיב זאת גם לתפוצה על ידי הסלולר החכם והאפליקציות החברתיות שמאפשרות תפוצה רחבה עוד יותר, לא סתם מריסה מאייר מתמקדת בתכנים ממוקדי קוראים באמצעות הסלולר)
למי שפספס את הפוסט הקודם אודות בלוגרים ועיתונאים מוזמן לקפוץ לפה, ואח"כ לחזור. או להיפך, אין משמעות לסדר. עם זאת ,חיבת לציין את ההתיחסות הגאונית של חדר 404 לנושא חקירת אישתון, שאותה הזכרתי בפוסט הקודם.
אל תשנאו את המדיה, תהיו המדיה
במאמר מתואר המקרה של indymedia – הכל התחיל ב1999 בהפגנות בסיאטל, בעת הועידה הבינלאומית של ארגון הסחר העולמי. ההפגנות היו כה חזקות, שביל קלינגטון התבקש למתן את האוירה והכריז עוצר על העיר, כמובן שכלי התקשורת המסורתיים ניסו לעזור ל"התקררות" האוירה ופרסמו רק תמונות של המפגינים והשוטרים, ולא את התמונה כולה. בעצם, המסר העיקרי של מהות העימותים והאינטרסים של כל קבוצה לא עבר לציבור.
האינטרנט שימש כפלטפורמה המרכזית לסיקור האלטרנטיבי. מספר ארגוני חדשות בעלי נטיות אקטיביסטיות הפיצו את החדשות מנקודת מבט נוספת בצורה חדשה, על ידי מתנדבים שהפיצו בוידאו, ברדיו פיראטי ובאינטרנט את הזויות שלא סוקרו במדיה המסורתית.
המטאפורה שניתנה על ידי הכתב דין פטרון ב1999 "אם המדיה המסורתית היא פילים, אז היחידים העצמאים האלו הם כמו יתושים, ששולחים את המסרים שלהם באמצעות בז בחריצים שלא משמעותיים לרשתות הגדולות". הוא תיאר את הכתבים כחצי אקטיביסטים חצי עיתונאים המהווים דוגמא למופתת לדמות הכתב הדמוקרטי שתמאפשרת על ידי טכנולוגיה חדשנית.
היתרון היחסי של תקשורת פתוחה ושל יכולת ליצירת המדיה גרמה למפגינים להגיד " אל תשנאו את המדיה, תהיו המדיה" על ידי סיקור עצמי של ההפגנה באמצעות מכשירים סלולרים, מחשבים וצילומי וידאו.
צרכני חדשות הפכו ליצרני חדשות. המטרה של המדיה החדשותית החדשה (אינדימדיה) היא לעודד את קהל הקוראים לעשות את החשבון בעצמם של מה שקורה בעולם, ולתת לקהל את האפשרות להיות מייצר החדשות בעצמו. השיח הוא פתוח וחופשי לכולם, כמובן שיש "חוקי שיח" שכוללים שפה נאותה וכיבוד של האחר. במידה ומישהו חורג על ידי כתיבת העלבות או מסרים פוגעים, הדיון מוסתר עד לבירור.
כל פוסט הינו אישי, ומיוצר על ידי כותב שיכול להיות כל אחד, ולכן יש הערה של האתר שכל ידיעה יש לבחון בעין ביקורתית, (כפי שיש לקרא חדשות בכלל) ואם הקורא מעונין להגיב לחיוב או לשלילה, או להראות את הצד השני של המטבע הוא מוזמן לעשות זאת על ידי כפתור הדיון.
בהתחלה הכתבים, לא ידעו אם להגדיר את עצמם ככתבים, התהליך כלל כתיבת כתבות של "עשה זאת בעצמך" חסרות נסיון עיתונאי, בעיקר נכתבו בהתלהבות ומסירות, בהדרגה, כשהרשת גדלה ומקורות הידע התרחבו, הכתבות התרחבו לבעלות מידע רחב יותר, סיפורים שונים ומגוונים, סיקורים נרחבים וסגנונות כתיבה שונים. לאט לאט גם נבנו סדנאות כתיבה באתר שנועדו לעזור לאנשים לכתוב בצורה מקצועית.
אודות ההיסטוריה של אינדימדיה בעולם ואינדימדיה ישראל ניתן לקרא פה
 |
מי הם הקולות שקולם נשמע בבלוגים?
מעניין לראות שאינדימדיה ישראל כעת, ברובה, מציירת תמונה שונה מאוד מהתמונה שמצטיירת במדיה המסורתית. סיפורים מזויות שונות, מאנשים שקולם מושתק במדיה המסורתית.
האם זה מפליא? לא בטוח. לפי סקר של יובל דרור, שנעשה ביחד עם גוגל ישראל, "ישראלים בעידן הדיגיטאלי 2012" (קובץ חובה למי שמתעניין בנושא, לפי דעתי),
"לשאלה מה אתה מחפש באינטרנט – כל שכבות הגיל (למעט ילדים)הזכירו "חדשות" בשכיחות הרבה ביותר .
נתונים נוסף שמעניין בנושא הקולות שנשמעים במדיה המסורתית לעומת המדיה הפופולארית:
שיעור החילונים שקוראים בלוגים מדי יום (25.5%) הוא כפול משיעור החרדים שקוראים בלוגים בתדירות זו (12.5%).
• 28.3% מהערבים אשר דיווחו שהם כותבים בלוג, עושים זאת מדי יום. רק 12% מהיהודים הוותיקים
מפרסמים פוסטים חדשים מדי יום. 37% מקוראי הבלוגים מהמגזר הערבי קוראים בלוגים מדי יום. רק 24%
מקוראי הבלוגים במגזר היהודי קוראים בלוגים מדי יום.
• כשליש מכלל הגולשים ששפת האם שלהם היא עברית, נחשפים לאתרים בשפה העברית בלבד.
• ארבעה מתוך עשרה גולשי אינטרנט ששפת האם שלהם היא רוסית גולשים בעיקר לאתרים ברוסית. השאר
פונים לאתרים בעברית ואנגלית.
• ככל שרמת הדתיות עולה כך גובר השימוש בכלי תרגום אוטומטיים.
• דוברי הערבית הגולשים באינטרנט ציינו שהם תרים אחר מידע חדשותי בשיעור הגדול פי שלושה (40%)
מאלו ששפת האם שלהם היא עברית (13%).
על קולות מושתקים כבר דנתי בפוסט הקודם, אבל היתי רוצה לתת דוגמאות נוספות לבלוגים עצמאים, שנותנים במה לדעות שונות, אמירות שונות, ביקורת. (אני מנסה להביא דוגמאות לבלוגים שלא הזכרתי בפוסט הקודם). בלוגים מרחבי המפה הפוליטית (תודה לרינה על ההמלצות לבלוגים נוספים): ארץ האמורי, תיקון עולם, רדיקל מקלדת, החברים של ג'ורג', האונה, הקפיטליסט היומי, מידה, בלוגרשוני.
בנוסף לבלוגים, נוצרת הרחבה במפה התקשורתית של מגזינים שמשמשים כפלטפורמה למספר בלוגרים עצמאים, שכותבים את דעותיהם ומפיצים זאת באמצעות המגזינים. זאת תופעה שכדאי לחקור אותה בתזה נפרדת, אבל בהחלט קשורה לענין של תקשורת מסורתית מול תקשורת פופולרית והקמת אלטרנטיבות למפה התקשורתית המסורתית. דוגמאות: ,אתר המאבק לצדק חברתי, המגזין 972+ הטלויזיה החברתית ,במחשבה שניה
אולי בגלל הביקורת הנוקבת באינטרנט, ובגלל האפשרות של הבלוגרים להציג את האני מאמין שלהם, של קהל שאינו מוטה לפי הנושאים שמוצגים בסדר היום הציבורי, נוצר שינוי מסוים בתודעת ההמון?
אולי התכנים הרבים שמופצים באינטרנט, ותופעת הבלוגרים הביקוריים גרמו בצורה זו או אחרת לשינוי פיזי ויצרו את ההתענינות בהפגנות החברתיות בקיץ שעבר?
אני מאמינה שדברים משתנים. אין לי ספק שבאינטרנט קיים אפקט פרפר , גם אם בלוגר מתחיל בסוג של ביקורת עכשיו, אין לדעת מתי זה יתפתח למהלך אקטיבי משמעותי, אבל זה יקרה, מתישהו.
יש באינטרנט בכלל , ובבלוגים בפרט, עוצמה ויכולת השפעה.
ולעצם השאלה האם בלוגר הוא עיתונאי היא בכלל לא רלוונטית, מכיוון ועיתונאי הינו מונח שמשתנה כיום, כפי שמפת התקשורת משתנה וקיימים שחקנים חדשים בתחום התקשורת, ולכן תקשורת כוללת גם את העיתונאים וגם את הבלוגרים וגם את הטוקבקיסטים. אבל על הטוקבקיסטים כבר אפרט בפוסט אחר.
הוספות לפוסט לאחר הפצה:
מלנקקת לשיח שנעשה בפיסבוק שלי בנוגע לפוסט. הועלו בו נקודות מאוד יפות, שאני אתיחס אליהן ביתר פירוט בפוסטים הבאים (האם האינטרנט מועיל לדמוקרטיה).
כמוכן, אני מוסיפה לרשימת הבלוגים הביקורתיים גם בלוגים שנוטים לצד הימני במפת הפוליטיקה, הודות לרינה ארטשטיין.
ואת העובדה המעניינת והקישור לעיתון הארץ, שדרור כהנוביץ' הוסיף, בנוגע לכותרות שמגיעות לעיתונים, לאחר שהבלוגרים מביאים את המודעות לאותן חדשות, טרם הפצתן במדיה המסורתיות. (ולמי שלא מבין, הנה קישור לפרשת אישתון שחשף מזה חודשים מספר, את הנתונים המדהימים אודות התאבדויות בצה"ל ונושא הכרת חללי צה"ל, וכמובן החקירה שמתנהלת נגדו)
מלנקקת לשיח שנעשה בפיסבוק שלי בנוגע לפוסט. הועלו בו נקודות מאוד יפות, שאני אתיחס אליהן ביתר פירוט בפוסטים הבאים (האם האינטרנט מועיל לדמוקרטיה).
כמוכן, אני מוסיפה לרשימת הבלוגים הביקורתיים גם בלוגים שנוטים לצד הימני במפת הפוליטיקה, הודות לרינה ארטשטיין.
ואת העובדה המעניינת והקישור לעיתון הארץ, שדרור כהנוביץ' הוסיף, בנוגע לכותרות שמגיעות לעיתונים, לאחר שהבלוגרים מביאים את המודעות לאותן חדשות, טרם הפצתן במדיה המסורתיות. (ולמי שלא מבין, הנה קישור לפרשת אישתון שחשף מזה חודשים מספר, את הנתונים המדהימים אודות התאבדויות בצה"ל ונושא הכרת חללי צה"ל, וכמובן החקירה שמתנהלת נגדו)
