ראיון הבלוג כמו אויר לנשימה
ראיון עם סיגל בן נון כמו אויר לנשימה

ראיון הבלוג כמו אויר לנשימה

5  עובדות שלא ידעתם על סיגל בן נון 

1. סיגל יודעת המון שפות:  איטלקית, עברית, אנגלית, צרפתית
2. סיגל היתה בין הראשונים שהשתתפו בפורום שיפוצים ובניה בתפוז
3. לסיגל ולי יש כמה נקודות השקה מענינות –
שתינו חיינו באירופה למשך תקופה, ולשתינו יש אורטופד בבית, שלה הוא אורטופד של חיות
(גם שלי לפעמים, של חיות אדם) שתינו פריקיות של איכות הסביבה.
4.לסיגל יש קוראת נאמנה בשם ט'. ט' לא עושה מנוי לבלוג, אז כל יום היא פותחת את הבלוג כדי לראות אם יש שם פוסט חדש. וכשהיא רואה   שאין, היא שולחת הודעה לסיגל  "נו, מה יהיה? מתי תפרסמי פוסט חדש?"
5. סיגל מחפשת בנרות מכונת קפה (באיטלקית קוראים לזה  cafetiera) בצורה של באטמן. היא ראתה אחת כזו באיזה קישור בפייסבוק אבל לא היה רשום מקור התמונה, ומאז היא בחיפושים. מישהו יכול לעזור לה למצא אחת כזו לאוסף מכונות הקפה?

כל התמונות בפוסט זה נלקחו מהבלוג של סיגל, כמה שסיגל יצירתית בכל תחום ותחום. תהנו.

אז איך הכל התחיל?

בפורומים באינטרנט אני פעילה משנת 2003 בערך, הייתי בקבוצה הראשונה של משתתפי פורום  שיפוץ ובניה בתפוז, בזמנו זה היה המקום היחיד שבו אנשי מקצוע היו מיעצים. כשהתחיל עולם הבלוגים זה היה נראה לי מוזר  שאנשים כתבו יומן אישי ופרסמו אותו ברשת. לי זה היה נראה מביך. קצת כמו האודישנים של כוכב נולד.
לפני ארבע או חמש שנים חזרתי לתפור. הכנתי שמיכה לתינוק ולא ידעתי איפה קונים מילוי לשמיכת קווילט, בחיפושי אחר תשובה מצאתי את פורום טקסטיל ואמנות הליבוד בתפוז  ונשאבתי אליו.
חלק מהבנות בפורום כתבו בלוגים של יצירה וזה מצא חן בעיני. בתחילה לא עשיתי מנוי לאף בלוג ועקבתי אחרי הבלוגים שאהבתי, כמו שט'  עוקבת אחרי הבלוג שלי. כאשר היו לי יותר מארבעה בלוגים שעיניינו אותי, זה כבר לא היה נוח והבנתי את ההיגיון שבהרשמה כמנוי. היום אני גם מבינה למה זה חשוב לבלוגר שאנשים יעשו מנוי לבלוג שלו.
אחד הדברים היפים בפורום טקסטיל הוא שכל אחת מראה את העבודות שלה ומקבלת התייחסות. זה חלק מהכיף של ההתלבטות והשיתוף. נהגנו לעשות החלפות בהן שלחנו אחת לשניה עבודות שלנו בנושא משותף. החלפות היו דבר נורא מרענן. הוחלט על רעיון כמו נרתיק למשקפים, למשל, וממנו היינו צריכות לצאת וליצור משהו שיתאים לנמענת אותה הגרלנו. פורום כזה הוא סוג של מקום חברתי והרבה חברויות נוצרו בו המשיכו מחוץ לעולם הוירטואלי.
בהחלפות היה כיף ללמוד אודות חברה לפורום,  ולחכות לדואר, להפתעה.
בימינו אנחנו כבר לא מחכים לדואר, הכל מגיע אלינו מיידית באמצעים אלקטרוניים. כשלמדנו בחו"ל, לפני עידן האימיילים והסקייפ, חיכינו למכתבים מהבית וזו היתה התרגשות גדולה.
החלפות זה אותו הדבר-  מחכה לך חבילה ואת יודעת שאת עומדת למצוא בה משהו סופר מושקע שנעשה בשבילך. את יודעת גם, שיש מישהי שמחכה באותה התרגשות לחבילה  שאת יצרת כדי לשמח אותה. זה סוג של חגיגה כיפית.

אני אוהבת לכתוב ומהתגובות שקיבלתי כשהשתתפתי בפורומים השונים, הבנתי שאנשים אהבו את מה שהיה לי לומר ואת הכתיבה שלי. רציתי לפתוח בלוג שיהיה הבמה האישית שלי בכל תחומי היצירה, המיקצועיים ואלו של הפנאי. התיעצתי עם דנה ישראלי (חברה מפורום הטכסטיל בתפוז) והיא  נתנה לי טיפים קטנים והמליצה לחכות להקמת האתר שלי שיקום ובמקביל לפתוח בלוג. הרעיונות רצו לי במחשבות, וממש הרגשתי צורך לכתוב  ולפרסם. הרגשתי שאני לא יכולה לחכות עוד והאתר עדיין היה בחיתולי העיצוב שלו אז בכל זאת פתחתי את הבלוג ופרסמתי את הרשומה הראשונה.

האם לבלוג שלך יש מטרה, מלבד היצירה?

האתר שלי הוא עינייני ומקצועי ואילו הבלוג שלי הוא המראה לנשמה.
כך, מי שמחפש אדריכלית, רואה מצד אחד, באתר, את היכולות המקצועיות שלי, בתחום האדריכלות והעיצוב  בבלוג, מצד שני, הוא רואה  את הצד היצירתי, החושב, המקורי והקליל יותר.
העבודה שלי היא מאוד יצירתית ומפרה, ואני רוצה לשתף בהגיגים שבאים לי , מתוך העבודה ובמהלכה. לא רציתי בלוג של אדריכלית שהיא רק על אדריכלות, תיאוריות של אדריכלות והרפתקאות של אדריכלות. אני מרגישה שיש הרבה דברים שאני רוצה לכתוב עליהם. על עוגה שיצאה טובה, על עבודת יד שהוקדשה למישהו ועל עוד דברים רבים שבעיני הם יצירה  ואני רוצה לשתף. האתר הוא המקום הרישמי והמחוייט ואילו הבלוג הוא כמו הקז'ואל של האתר.

איך את מתיחסת לתגובות בבלוג?

להשאיר תגובות זה משהו שאני למדתי לעשות. זה לא היה ברור לי מאליו.
בתחילה, בתור קוראת, התיחסתי לבלוג כמשהו אישי של הכותב והרגשתי שאני לא רוצה להתערב, אבל בתור בלוגרית הבנתי איזה כיף זה לקרא תגובה על משהו שכותבים כי זו הכי טפיחה על האגו שיש. אז התחלתי, גם אני, להגיב בבלוגים.
כשאני כותבת למישהו והוא עונה לי או כשאני מגיבה על תגובה שהשאירו לי, נוצרת התכתבות קטנה וזאת אינטרקציה יפה וטובה.  כשכתבתי פוסטים על אדריכלות וכתבו לי "כשנבנה זה יהיה איתך" -זה לא משנה אם זה יוצא לפעול או לא, התחושה היא טובה.
פגשתי פעם מישהי שאמרה לי: " מי שמשתמש בשפה העברית כמוך, מביט על פרובנס כמוך וכותב על רוברט פרוסט – אני רוצה שהוא יתכנן לי את הבית". אין הרגשה יותר טובה מזו. זה נותן ביטחון ואמונה שבאמצעות האינטרנט אנשים יכולים להבין מי אני, מעבר לאדריכלות שתכננתי ואם אני מתאימה לתכנן את הבית שלהם.

למה "כמו אויר לנשימה?"

כשפתחתי את הבלוג, בחירת השם היתה סוג של לידה.
צריך לקרוא לבלוג בשם. רציתי שהוא יהיה מיוחד, שיהיה מדויק, לא רציתי שהוא יהיה פלצני, (הגבול בין מדויק לפלצני הוא ממש דק). הרגשתי שהשם צריך להיות נכון. התלבטתי הרבה כי רציתי שהשם יאמר יצירה, אדריכלות, חלומות ויעביר את הצורך לעשות את הדברים האלו. בסוף  נולד השם הזה כי אני זקוקה ליצירה כמו אויר לנשימה.

איפה הכתיבה מתחילה אצלך?

זה בלוג על יצירה, הכל זה יצירה , גם המחשבות הן יצירה.
המטרה היא לא "להשויץ" במה שאני עושה אלא לכתוב על המהות של הדברים, את המחשבות, ההתלבטויות, ההגיגים. לגעת באנשים בנקודות שמשותפות להם ולי.
יש פוסטים שמתחילים במחשבות תוך כדי נהיגה, הרבה פוסטים מתחילים מאיזה הגיג רעיוני ולא מיצירה מסויימת ואז אני מחפשת משהו מהיצירות שלי שיהיה קשור ואוכל לצרף לרשומה אחת. לפעמים קורה הפוך. אני בוחרת לכתוב על עבודה שעשיתי ותוך כדי תהליך הכתיבה, באופן טיבעי או יזום מתחברות לי מחשבות והגיגים שמעבר לעבודה הזו.

מה מקום הסדנאות שבהן את משתתפת, בתור יוצרת?

עיסת ניר זה תחום שרציתי להתנסות בו שנים. יש לי ספרים שהבאתי עוד מאיטליה לעיסת ניר, אבל ברוב המקומות משתמשים בניר טואלט כדי להשיג תוצאה עדינה.
הכיוון שלי הוא מחזור, וחיפשתי ברשת מתכונים לעיסת ניר ממחזור של ניירות. כך גילתי את הבלוג של יעל, "הבית של יעלי"  בו היא כתבה מתכון עם נייר טואלט, אמנם, אבל היא ריתקה אותי ושם למדתי שהיא עושה סדנאות בתחום. הלכתי כדי ללמוד לעבוד עם עיסת ניר.
יש לי בראש קו של מוצרים שהייתי רוצה לעשות, כמו גופי תאורה, למשל, ועיסת נייר יכול להיות החומר לביצוע שלהם.
הבחירה בסדנא הזו היתה, במפורש, לצורך התמקצעות והכרת חומר חדש. אני אוהבת להיות מסוגלת לעשות את הדברים בעצמי.

קורס צילום וקורס פוטושופ עשיתי אצל דנה ישראלי. בתור בלוגרית ויוצרת חשוב לדעת לצלם את היצירה והעבודות שלך. בגלל שדנה היא יוצרת בעצמה, הקורסים לא היו רק טכניים אלא ממש יצירתיים.

את הפסיפס לא למדתי ולא הייתי באף סדנה – התחלתי לאסוף חומרים לפסיפס, שנים לפני שעשיתי פסיפס. חשבתי שאני ממציאה את השימוש בכלים שבורים כאבני הפסיפס. מאז שעלה בי הרעיון לעשות פסיפס משברי כלים סיפרתי לכולם שאני עושה פסיפס ואנשים הביאו לי כלים ושברים. כשהתחלתי לעשות את הפסיפס הראשון שברתי עם פטיש כי לא ידעתי שיש כלי יעודי לזה. חקרתי וחשבתי איך להדביק, במיוחד את הצד המבריק שיש לכלים שבורים.  בתחילה הדבקתי עם סיליקון וזה היה ממש נורא מבחינת הריח והלכלוך. רק בשלב מאוחר יותר עשיתי נסיון בדבק קרמיקה שנועד להדבקת אריחים עם גב מחוספס וגיליתי שהוא מדביק גם משטחים חלקים. היתה לי הרגשה שאני ממציאה את הגלגל.  באחד הימים מצאתי ספר בסטימצקי והסתבר לי שאני לא הראשונה בעולם שעושה פסיפס מכלים שבורים ואריחים חתוכים…
דרך הספרים, בכל זאת, למדתי דברים חדשים ואני ממשיכה לאסוף כלים מאנשים.

כשבאים אליך לקוחות, האם את מצינת שיש לך בלוג?

לפעמים. נפגשתי עם זוג והצעתי להם להכנס לאתר שיראו מה אני חושבת על נושא שעיניין אותם (הם חיפשו משהו שמתאים לפוסט של בית של פעם).  אם מישהו מעלה נושא או הגיג שכבר כתבתי עליו אני שולחת לבלוג כדי שיכירו עוד פן שלי.

אני שמה לב שלאחרונה יש המון גראז' סייל בבלוגים, גם בבלוג שלך. מאיפה זה התחיל?

הגראז' סייל מתחיל מאבא שלי. הוא אספן בילתי נלאה כי הכל "יכול לבוא לידי שימוש".
כשהורי מכרו את הדירה שלהם היה צורך לפנות אותה ופשוט התגלה שם עולם ומלואו. אוסף של רהיטים שבורים, מכשירי חשמל מקולקלים שפעם  הוא עוד יתקן, קרשים, מטבחים שהוא פירק מכל מיני מקומות ועוד ועוד…
אחותי ואני קלטנו שיש פה פוטנציאל. שיש כאן דברים שיכולים להגיע לבית חם ואוהב במקום למזבלה. בתחילה, חשבנו להביא איזה ארגז או שניים לשוק הפשפשים. אבל אט אט נערמו ערימות של דברים שווים וכבר היה מסובך להגיע לשוק. כמה חברות שלי ערכו גאראז'סייל לרגל נסיעה או לרגל התרעננות וראיתי שזה עובד, אז אימצתי את הרעיון.

אם חברת ריהוט היתה מציעה לך לשים ריהוט בבית שאת בונה תמורת פרסום, איך את מתיחסת לזה?

יש לי בעיה גדולה עם זה.
זה קיים בעולם האדריכלות. אדריכל או מעצב ששולח לקוח לספק (חנות או קבלן) מקבל דמי תיווך שמכונים "עמלת אדריכלים". מעבר לזה שזה לא חוקי אני רואה בזה שוחד וגניבה מהלקוחות ואני לא עושה את זה. כשאני ממליצה, ההמלצה שלי היא נקייה מאינטרסים אישיים והיא נעשית כשירות ללקוח שלי. אני אומרת תמיד שאני למדתי אדריכלות ולא תיווך ולכן אני מתפרנסת רק מאדריכלות.
האמינות והמהימנות מאוד חשובות לי. כך, גם בבלוג, אני רוצה שהמידע יהיה מהימן וחף מאינטרסים חיצוניים. אם המלצתי על משהו – אז זה באמת כי הוא טוב בעיני.

אם היו מציעים לך לפרסם משהו שקרוב אליך

אם חיריה היו אומרים לי "בואי אלינו לתערוכה" , אני חושבת שאני מוכנה, אני צריכה לחשוב על כל מקרה לגופו. כשמשהו לא רוחי נטו, כלומר שיש לו עוד אג'נדה שאני מאמינה בה, יתכן  שאפרסם. חברת רהיטים לא אפרסם אבל אתן קרדיט, אם השתמשתי בשירות שלהם, נאמר לצילומים. אם חברה עושה מפעל חברתי ירוק, אני יכולה לפרסם אותם, את המפעל החברתי שלהם, למרות שבעקיפין זה מפרסם אותם. אם כולנו יוצאים נשכרים וגם כדור הארץ זה מעולה.

איך את מתיחסת לחשיפה?

לסיפורים יש פן אישי שנחשף, אבל הכל ברמה סבירה ולא חושפנית מדי שיכולה לפגוע ביקרים לי. ההורים שלי לא יודעים בכלל שיש לי בלוג, הם לא מודעים לזה בכלל. אמא של בעלי יודעת, אין לי מושג איך כי אני לא הלכתי לספר להם. אחותי קוראת ויש חברים שקוראים.
וכמוכן ט שיושבת ומחכה לפוסטים.

לגבי התמונות האישיות מצד אחד זה חלק מהשיתוף שאופייני לבלוג לעומת אתר מקצועי אבל מן הצד השני, היתה לי התלבטות בעיקר לגבי אלו של הילדים. אני מקפידה לשים מעט תמונות וזה שהם כבר ילדים גדולים מרגיש לי פחו מאויים מסכנות הרשת.

איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים  מבחינת הבלוג –

מענין אותי להכניס קצת יותר את הנושא של הבניה האקלימית, לכתוב על זה בקלילות לא מאיימת. התחלתי לכתוב סדרה של רשומות על איזה צד כדאי לתכנן פתיחת חלונות ועל חומרי בידוד שמאוד חשובים ושווים השקעה, וצמחיה, וכל מיני דברים שקשורים לאקלים ולמיקרו אקלים שאנחנו יכולים ליצור בבניה נכונה. הרשומות עוד ב"מגירה".
יש לי המון מה לאמר ואני רוצה להגיד, אני בונה את זה . אני רוצה לתת סוג של הדרכה כי אנחנו חיים כאן וצריך לשמור על איפה שאנחנו חיים, צריך לשמור על הצמחיה והאדמה, ולשמור על החומרים .
יש בניה שהיא נכונה לכאן, מבחינה אקלימית.  ראשית, חשוב לדעת ולהבין על מה ולמה, אח"כ אפשר להחליט שאתה לא רוצה זה, אבל כך תדע את ההשלכות של הדברים לכאן או לכאן.  אם לא תדע לא תוכל להחליט מה נכון ומה לא נכון לך.

אתם יודעים כבר מה היו המחשבות שלי בדרך הביתה,  אבל המחשבה העיקרית שלי אחרי הראיון הוא – יאללה, מתי כבר יהיה לי בית? כי אדריכלית כבר מצאתי! (לבלוג של סיגל לחצו על הלינק)

ספרו לי אם אהבתן את הפוסט ולמה

תגובות נוספות

יונית צוק