הרצאה ללא מצגת בתנאי שדה, אבל עשיתי זאת!
איך לכתוב בלוג יונית צוק הבלוגריסטית

ההרצאה שלי – איך כתיבה שינתה את חיי?

ביום חמישי ניתנה לי הזכות להרצות בפני נשים מקסימות בפסטיבל שיזמה קרן שביט במתחם חוות השרון בפאר אריאל שרון.

פסטיבל טוב ויפה של קרן שביט

ההרצאות ניתנו במסגרת בית ספר להשראה שנפתח שם בימים חמישי ושישי.
נושא ההרצאה היה: איך הכתיבה שינתה את חיי? ובאמת, הכתיבה שינתה את חיי. את ההרצאה כתבתי תוך שעתיים, בחצות בתחילת השבוע. לאחר מכן שלחתי אותה לשתי חברות סוד שהתרגשו מאוד ממה שקראו. אז חשבתי לעצמי, למה לא לפרסם גם לקוראות הבלוג את ההרצאה?

בפועל, בדפים היה כתוב הרבה יותר ממה שבסופו של דבר אמרתי באירוע עצמו, גם שכחתי כמה דברים, וגם זרמתי עם האווירה שהיתה שם. התרגשתי. מאוד.

לאחר ההרצאה פנו אלי מספר נשים ואמרו שהתרגשו. אין לכן מושג כמה זה משמח אותי שמגיעים אלי אחרי ההרצאות ואומרים מילה טובה, זה הכי משמח אותי בעולם.

בסוף ההרצאה (וגם בהתחלה) חילקתי גלויה שהכינה המעצבת אגנס פוראי במסגרת תערוכה בה השתתפתי לפני שנתיים וחצי, בה יש תמצות בכללי של הדברים אותם אמרתי.(אפשר ללחוץ על התמונה לגודל שאפשר לקרא)

נשים מעלות סטטוס

התערוכה נקראת "נשים מעלות סטטוס", אוצרת התערוכה: שלומית ליר, צלמת: שרון לנגר

קחו לכן משהו לשתות, פוסט ארוך מהרגיל.

בית ספר להשראה

מדוע כתיבה משנה חיים

הי לכולן

כיף להיות פה, לראות פרצופים מוכרים ופחות מוכרים.

אני יונית צוק הבלוגריסטית ויש לי חצי שעה לספר לכן ולתת לכן השראה איך כתיבה משנה חיים.

תראו, חצי שעה ללא מצגת עבורי זה כמו להגיד לקוסם, יש לך במה, שזה סבבה, אבל כובע ושפן אין. אין. תתמודד.

כן. מלחיץ משהו אבל אני יודעת שהכל יהיה בסדר, אני אספר את הדברים שלי, אתן תצאנה מרוצות, נחתום בגלויה עם המסר העיקרי על מנת שלא תשכחו מה שאמרתי פה, וכולנו נצא מרוצות אש.

איך אני יודעת את זה? כי את ההרצאה הזאת כתבתי, מילה במילה, ממש ככה, אפילו דמינתי בכתיבה שפה אני אעשה מן טאדה , ואראה לכן שהכל, אבל הכל כתוב.

למה? כי המילים , מה לא נאמר עליהן? שמילים מיצרות מציאות, שכתיבה עוזרת להשתחרר, שלמילים יש אנרגיה, שכל אחת צריכה חדר משלה. המון המון דברים, והם נכונים.

ועכשיו, איך לוקחים את כל הדברים האלה והופכים אותם להרצאה על השראה? ועוד בלי מצגת?

אתן מבינות, לי יש זכרון ממש קצר, אני זוכרת סיפורים, אבל שמות של ספרים יוק, אני זוכרת מקומות, אבל שמות של מקומות, כלום, זכרון קצר. נראה לי שזה הסוד אגב בנישואים שלי, אני שוכחת מה היה ועל מה רבנו בערך שעה אחרי שדברים קורים, זה עושה יופי לחיי הנישואים, מתאהבת כל פעם מחדש בבעל שלי. ולכן המילים זה הכח שלי, ככה אני זוכרת, אפשר לאמר שאני חיה את סיפור חיי שוב ושוב בזכות המילים האלה.

בקיצור מילים, כתיבה ,איך היא משנה חיים.

חשבתי על החיים שלי, מתי התחלתי לכתוב, מתי התחלתי לתת לכתיבה להשפיע על החיים שלי, ומצאתי כמה נקודות בהם שחררתי מכתבים לרוח. נקודות מפנה בחיי, שתמיד המכתבים האלה ליוו אותי וציינו נקודות של צמתים. המכתבים האלה עזרו לי לקחת החלטות.

המכתב הראשון שלי

בפעם הראשונה כתבתי לארז. ארז היה נער יפה, בן כיתתי בכיתה ז. היו לו תלתלי זהב , הוא היה גאון הכיתה, כן, יש לי קטע עם חנונים. היו לו אלבומים של הביטלס וכשהיינו חברים באתי לשמוע אצלו אלבומים ולהסתכל על מאובנים. חנונים, כבר אמרתי לכן.

ארז, ארז נפרד ממני אחרי תקופה מסוימת. לא סתם נפרד ממני, הוא עזב אותי לטובת עדי, הם היו זוג עד כיתה יב…. ואני? נעלבתי עד עמקי נשמתי, חזרתי הביתה בוכה, בוכה, בוכה. והחלטתי לעשות מעשה, ולא סתם לעשות מעשה, אלא משהו שהוא לא ישכח לעולם.

התישבתי בפינת האוכל שלנו, לקחתי מאחותי הגדולה נייר דפים צהובים (רק לה קנו כאלה כי היא היתה כבר גדולה ממני) וכתבתי מכתב.

המכתב לא היה מיועד לארז, לא יקרות, המכתב היה מיועד ל- אמא של ארז, שתדע איזה ילד רשע ומרושע יש לה, שככה נפרד ממני לטובת מי? לטובת עדי.

סימתי לכתוב, סגרתי במעטפה והלכתי בחשאי לביתו, הנחתי את המעטפה בתיבת הדואר ורצתי משם כל עוד נפשי בי.

מה עלה בגורל המכתב? וואלה, לא זוכרת. בחיי. ניסיתי להזכר ושוב, הזכרון הזה…. ואתן יודעות מה? אין לי מושג, אפילו לא זכרתי שזה קרה, עד שהתחלתי לכתוב את ההרצאה הזאת, העיקר שזה שחרר ממני את הבכי, התסכול, העצב, הכעס, וסוף סוף יכלתי להגיד באמת את מה שהיה לי בבטן.

המילים עזרו לי להתקדם הלאה. לא רק להשלים עם מה שהיה, אלא להתחיל עם דובי ק. מכיתה ט שהיה איתי בתנועת נוער, הנשיקה הראשונה שלי.

המכתב השני שלי

המכתב הבא, כתבתי גם כן לאקס שלי, כן, יש פה משהו שחוזר על עצמו אני שמה לב. האקס המיתולוגי, סיפור ארוך, הוא היה מוזיקאי מוכשר, אבל הבנתי שזה לא הולך לאן שאני רוצה. מה זאת אומרת לאן רציתי? ברור, טבעת, הלו…. שלוש שנים ביחד, נו…. לא. הוא בשלו, מאוהב בגיטרה. אז נפרדתי ממנו וברחתי לחודשיים במקסיקו.

ישנתי בהוסטלים הזויים, בעיירות שכוחות אל, וכשעברתי להוסטל אחד, את מי אני רואה בארוחת הבוקר? את החבר הכי טוב שלו, שבמקרה ברח גם הוא למקסיקו מפני חברה שלו… טרגדיה. מה הוא עושה פה?

עכשיו תראו, אני מנומסת, ישבנו ביחד בארוחת הבוקר, החלפנו טיפים על העיירות בהן ביקרנו ואמרתי לו ״יובי, אני מחר נוסעת לעיר אחרת, אבל אני רוצה שבערב נשב על בירה כי יש לי משהו לתת לך להעביר״.

כמובן שלא היה לי כלום, אבל באותו רגע הלכתי לקבלה של ההוסטל, ביקשתי דפים ועט וכתבתי לו עשרה עמודים אם לא יותר, פשוט ישבתי וכתבתי, ושתיתי בירה, וכתבתי, ועוד בירה , וכתבתי, גם היו לי יכולות של גמל שתוי וגם נכנסתי לאטרף של לשפוך את כל הקושי בפרידה שלי ממנו, והאכזבה שלי, והאהבה שלי אליו לתוך העמודים.

אין לי מושג מה כתבתי שם. בערב נתתי ליובי את המכתב הזה, והמשכתי לדרכי. זה היה משחרר. מאוד. כמה זה היה משחרר? סטפן מהולנד, שהכרתי באוטובוס לעיירה הבאה ידע עד כמה אני בחורה משוחררת….

מה למדתי מהמכתבים?

מה אני רוצה להגיד? כמה אנחנו חיות בסרטים, לא סתם, זה לא מעכשיו, ונראה לי שזה לא עוזב וגם לא יעזוב אותנו.

אנחנו חיות בסרט. ככה אנחנו. ובשביל להשתחרר מהלופ האינסופי הזה, לפעמים מה שצריך זה לקחת דף, עט, מחברת, אייפד, מחשב, לא אכפת לי מה, ולהקיא את מה שיש לנו בראש. לנשום עמוק ולכתוב. זה פשוט מנקה, משחרר. לא חייבות לקרא מה שכתבנו, לא חייבות לשלח מה שכתבנו, כתיבה אינטואיטיבית, שעושה לנו מסאז' לרכות. מוציאה את המיץ בו אנו שוחות, עושה לנו ניקוי רעלים תוך כדי כתיבה. ומשחררת את האנרגיה הזאת מתוכנו.

שני מכתבי הפרידה האלו, היו מאוד חשובים, הבנתי בעצם שם את כוחה של כתיבה.

אבל חברות, זאת רק ההתחלה, כי פה כתבתי על נייר והגשתי למישהו. לא עשיתי מעקב אחרי המכתבים האלה, גם לא שמתי אותם בת.ת, פשוט שחררתי.

המכתבים מאמריקה

אני רוצה לספר לכן על שני מקרים מדהימים שקרו לי בארה״ב בשנה שגרנו שם. לפני שלוש שנים חזרנו מארה״ב, שהינו שם שנה במסגרת תת התמחות של בעלי.

לי לא היתה ויזה לעבוד שם, אז מה עשיתי? השתעממתי. בחיי, שלושה חודשים ראשונים היו קשים מנשוא. קשים!

היה שלג, באנו בחורף, חשבתי שעכשיו באמריקה, אני אראה אותו יותר, אז לא, נשארתי אותה אשת רופא מתמחה בודדה במערכה.

חשבתי שאהיה אמא שמגדלת את הקטנה בבית, אחרי שבוע הבנתי שזה ממש אבל ממש לא הייעוד שלי כי זה משעמם נורא, וגם קשה נורא, אז שלחתי אותה לפעוטון ואז הבנתי שלהיות לבד בלי עבודה זה גם משעמם וגם קשה.

בקיצור, היה רע לתפארת מדינת מרילנד.

ואני? הכל בסדר, בחיי, פקעת עצבים בבטן, פרצוף כועס וממורמר לבעלי, עוד שניה מתפרצת, אבל לא, הכל בסדר. בעלי, הוא כבר מכיר את הסחורה, אם לא דיברתי שלושה ימים, כנראה שהסיר לחץ עומד להתפוצץ, בבוקר שלח לי סמס ״ניפגש ב1200 בסטארבקס שלנו״ זה היה המקום שלנו שהצלחנו מדי פעם לגנוב זמן לעצמנו.

בקיצור הבנתי את הקוד, זה הקוד ל״רוצה שיחת יחסינו לאן״. שלחתי לו סמיילי וחשבתי לעצמי, מה רע לי, על מה אני רוצה כל כך להתפוצץ? אז זהו, שאני ממש גרועה בלהתפוצץ, אני, סך הכל עם זכרון קצר, ואז כשאני מתעצבנת, אני פשוט שוכחת את המילים, שוכחת את הטיעונים, הכעס ממלא אתי כל כך בכעס שהוא לא משאיר מקום למילים. ואני, אשת מילים, קופירייטרית בהכשרתי, עורכת תוכן אתרי אינטרנט, אתן יודעות כמה מתסכל זה לכעוס ולהשאר ללא מילים?

אז השיטה שלי היא – נכון, לקחת עט ודף ולכתוב. להשפריץ דיו במקום דם, ישבתי בסטארבקס שעתיים לפני הפגישה שלנו, התרגזתי עוד יותר כי בסטארבקס תמיד שואלים את השם שלך כדי לכתוב על כוס הקפה, אף פעם הם לא הצליחו להבין את השם שלי יונית, תמיד היה כתוב שם דברים הזויים מאוד… ואני בכעסי עם כוס הצ'אי לטה מוציאה הכל על הדף.

גיליתי שהפתק הזה נותן לי כח. המון כח.  קודם כל כשאני כותבת על מה אני כועסת, פתאום הדברים נראים לי כל כך, אבל כל כך שטחיים, כאילו הכתיבה מוציאה מהם את הזעם, את הכוח, והמילים הופכות לסמרטוט לבן של שביתת נשק, והרי זאת המטרה לא?

כתבתי את מה שמציק לי, ובסופו של דבר הבנתי, אחרי שכתבתי הכל, שמה שהכי מפריע לי,  זה לא העובדה שהילדה בגן או לא בגן, זה לא העובדה שהוא בעבודה כל הזמן, זה לא העובדה שאין לי עבודה מסודרת, מה שהפריע לי זה שוושינגטון במרחק שעה נסיעה, ואני פוחדת פחד מוות לעלות על הכבישים שם בארה"ב לנסוע מרחק יריקה, במיוחד עם האוטו יד שמונה עשרה שקנינו. אבסורד, אני שעשיתי רשיון נהיגה בפריז, שנהגה בכבישי אירופה בגיל שבע עשרה ללא חשש מפחדת כעת לעלות על האוטוסטרדה. העצמאות שלי נלקחה ממני לחלוטין. זה היה הדבר. וללא הכתיבה לא היתי מצליחה לעלות על זה, ללא הכתיבה זה היה נשאר בטיעונים של כן כביסה לא כביסה כן מדיח לא בישול…

בעלי הגיע מהעבודה, הזמין קפה, כן גם עם השם שלו היו בעיות, אתן יודעות כמה אותיות יש בשם אסקיאל??? בקיצור הוא כבר היה מוכן לשיחה שלנו, הסתכלתי לו בעיניים, הוא שאל אותי- כתבת? ואני, מוציאה את הדף שלי, רוצה להקריא לו את כל הסעיפים שעליהם אני רוטנת, ולא מצליחה.

הבנתי באמצעות הכתיבה שכל הדברים על פני השטח הם רק כיסוי למה שבאמת מפריע לי. הסברתי לו שאני רוצה לראות את וושינגטון. ועל זה כנראה אני ממורמרת.

בקיצור, מפה לשם, נסענו לוושינגטון, פעם בחודש הבנות הלכו לחברים שם, ואנחנו בילינו בוושינגטון.

מחברת הכתיבה שלי

הפעם השניה שהכתיבה הצילה אותי היא בנדודי השינה שלי, כשאני מוטרדת או מתלהבת ממשהו אני לא ישנה, צצים לי רעיונות בראש, מלא. הזויים לגמרי.

כשהיינו בארה"ב קניתי מחברת מדהימה במייקלס, סתם. קניתי מלא מחברות במייקלס. יש לי מגירה שנתקעה לי מרוב כובד, בגלל כל המחברות שם.

ובמחברת הזאת כתבתי את כל הרעיונות הכי הזויים שהיו לי. אני אפילו לא קראתי את מה שכתבתי. פשוט כתבתי. את הפחדים, הרעיונות, החששות, הגילויים, החזיונות, הכל הכל הכל.

בפסח פתחתי בכח את המגירה הזאת, כי חלאס, והמחברת הירוקה נפלה משם, אמרתי, וואלה, פתחתי את המחברת וקראתי שם רעיון הזוי על קורס שנתי לבלוגריות, ועל קבוצה בפייסבוק לבלוגריות, ועל רעיון שיום אחד אני אעשה כנס לבלוגריות.

עכשיו תבינו, בארה"ב אפילו לא חלמתי על עסק שנקרא הבלוגריסטית.

לא ידעתי מה יהיה איתי בכלל בארץ, חשבתי להתחיל לחפש עבודה, אבל לפני השינה באו כל הרעיונות המופרכים האלה. שאותם כתבתי. אצרתי מלשון אוצרות במחברת. והמילים האלה יצאו לאוויר העולם.

 

כוחה של כתיבה שלא למגירה

אז הבנו מה הכח של הכתיבה נכון? אחלה. מצוין.

עכשיו אני רוצה לתת לכן לטפס מדרגה נוספת בסיפור. ופה אני מדברת על כתיבה שלא למגירה.

על כתיבה דיגיטלית. על יצירת קהל.

או, נשמע מפחיד אחושילינג נכון? קהל, אנשים ששומעים אותי, שמגיבים לי או הכי מפחיד אגב, שלא מגיבים לי. פדיחה. לי זה קורה? שלא עשו לי לייק? מה פתאום… לי? ברור שזה קורה אבל נטפל בזה אחר כך.

ובכן, הכתיבה הדיגיטלית, קרי כתיבה בכל פלטפורמה דיגיטלית שיש, אם זה פיסבוק או בלוג או אתר  היא המקפצה האמיתית של האנרגיה הזאת שקוראים לה מילים. הדיגיטל, האון ליין מיצרת במה. באמצעות הבמה הזאת אפשר לצאת לאור , לייצר קהילה, ליצור משמעות ובעיקר להשפיע ולהיות מושפעת.

מי פה חושבת שיש לה מה להגיד לעולם? שיש לה מסר שכדאי שאנשים ידעו? זה יכול להיות בנוגע להורות, לעיצוב, לתזונה, לחינוך, לכלכלה, לפוליטיקה, ליחסים, לנסיון בחיים, לכל דבר שהוא.

יש לנו מה להגיד אחת לשניה, אנחנו יצורים חברתיים.

אז למה אתן שותקות?

למה אתן משתיקות את עצמכן?

למה אתן בוחרות שלא להיות שם, על הבמה? ולהראות את היופי הזה שנקרא אתן?

את העוצמה של הכתיבה בפיסבוק אני התחלתי להרגיש דווקא במקום הכי בודד שלי, כשגרנו בארה"ב. בחיי שהשנה הזאת היתה הכי טובה בחיי, כי הצלחתי לצאת מהבדידות באמצעות המילים שכתבתי בפיסבוק,

לא היו לי הרבה עוקבים אז, גם היום אני לא רודפת אחרי עוקבים, אני פשוט כותבת את עצמי. עלי, על הבנות, על חוויות, על הכלב שלי. עוד בחורה מן השורה.

מה שעשיתי זה גם פתחתי קבוצה מיוחדת לבלוגריות שעשיתי להן פעילויות לטובת שיפור הבלוג, וגם כל מי שמצאתי מעניינת או מעניין בפיסבוק עליתי מולה ב'צאט.

אתן מבינות איך המילים עזרו לי לצאת מהבדידות? פשוט נעזרתי בכלי הזה, מקלדת, ובפלטפורמה פייסבוק להושיט יד ולהגיד :"הי, אני יונית צוק, אני קוראת אותך ואני נפעמת, קצת גרופי אפשר לאמר, אל תדאגי אני לא סטוקרית, כי בכל זאת מפריד ביננו אוקינוס, רק רציתי לאמר שאני נהנית לקרא אותך וכשאחזור לארץ, אולי ניפגש לקפה״

זהו. מאותו רגע אני כבר לא בודדה, ויש למילים שלי כח.

אז השתמשתי בפיסבוק להפיג את בדידותי, והבנתי שעוד הרבה אנשים במצבי של רילוקיישן מרגישים בודדים,אז התחלתי לכתוב גם על הדברים הפחות יפים לצד תמונות של טיולים בחו"ל.

מה למדתי? שיש כח ענק לניהול  קבוצה בפיסבוק. הקבוצה אגב לא חיבת להיות ענקית, הקבוצה שלי מנתה עשרים בלוגריות, פשוט עשינו עבודה. ומצד שני, אפשר , ואף רצוי להראות את הכוס המלאה לצד הכוס הריקה, את המציאות בפיסבוק ובבלוג על מנת שיאמינו לכן.

איפה עוד הכתיבה שינתה לי את החיים?

נכון תמיד אומרים שילדים משנים את החיים? אז זה נכון. למרות שלפעמים אני מתה להזדכות על הבנות שלי, לא תמיד, רק לפעמים, אני ממש מודה לתמר, בכורתי, שהיא נולדה ככה חודש לפני הזמן, כי מהקושי של הפגיה נוצר לי צורך לכתוב ולשתף.

וואלה, הייתי אמא בודדה, שוב, שימו לב כמה הבדידות היא תחושה שעזרה לי לכתוב בשביל להרגיש שייכת, לא לבד, המילים חיברו אותי מצד אחד לא שים אבל בעיקר למי שאני היום. למי שאני כל הזמן.

בקיצור, תמר נולדה לפני הזמן, והיה לי צורך לפרוק, אז כתבתי מיילים לחברות ולמשפחה על תמר, מיילים מצחיקים לפעמים בהם אני מדבבת אותה, ומיילים קשים על שלוש משמרות שיש לאמא עובדת, ומיילים אינפורמטיבים על דברים שעשינו בחופשת לידה.

גוד, שיעמום מחץ כנראה . יודעות מה, זה ממש לא משנה. לי זה עזר. המילים היו לי שם כמגן מהבדידות, כמעורר מחשבה, כמשהו שגורם לי לעשת משהו. כמחבר לאנשים.

את המיילים העברתי לאחר חצי שנה לפלטפורמה שנקראת בלוג ומאז באמת חיי השתנו. הכל נוצר פתאום. הכתיבה נעשתה יותר עמוקה, יותר מתאימה לי, פתאום התחברתי עם אנשים, היה לי מקום שלי לפרוק. הכל. אישי, מקצועי, חברתי, ג'אסט ניים איט.

פתאום כתבתי על דודה שלי מכתב תודה כמה שהיא עוזרת לי, מתי בפעם האחרונה כתבתן מכתב תודה למישהי יקרה, ככה בשגרה? אתן יודעות כמה שזה מחזק קשרים?

פעם כתבתי על מחאת הרופאים, והזמינו אותי לטלויזיה, וואלה מתי אתן יצרתן משהו פיזי בזכות המילים שכתבתן?

פעם כתבתי על זה שלהיות אשת מתמחה זה קשה אבל לא נורא, אחרי שבע שנים עוברים את זה ואז היאוש נעשה יותר נח, רק קצת, אבל לפחות אין את הסטרס של המבחנים, יש סטרס אחר אבל הוא שונה כי קיבלתי בחזרה את הבעל שלי, אתן יודעות מה זה לקבל אחרי פוסט כזה הודעה מאחת הנשים שעוקבות אחרי כבר שנים שאמרה לי שזה הסטטוס שהחזיק אותה שנים בהתמחות של בעלה, שהיא הדפיסה את הסטטוס הזה והדפיסה,והוא נתן לה כח.

אתן מבינות? הכתיבה שלכן, בדיגיטל, יכולה לעזור לא רק לכן, אלא גם לאחרות.

 

דילמות שמשתקות את הכתיבה:

המון דברים מופלאים קורים בזכות הכתיבה. וכן, זה לא פשוט בהתחלה, יש פחד של איות, ושגיאות כתיב ואת מי זה יעניין בכלל, ולמה שכולם ידעו מה קורה אצלי, ואין לי על מה לכתוב.

אז לפני שאני אסיים, אני אפתור לכן את הדילמות האלה.

לכתוב זה לא פשוט, קודם כל את לא  צריכה לכתוב מלחמה ושלום, את יכולה להתחיל במשפט אחד. אגב, יותר קשה משפטים קצרים מאשר פסקה של כמה משפטים.

שום דבר לא קל בחיים האלה, בחיי, לא דיאטה ולא צילום ולא גידול ילדים ולא לכתוב. צריך להתאמן בזה. מזל שיש לנו כלים היום שהם זזים כל כך מהר, שמי זוכר בכלל מה כתבתי לפני שבע שנים, שאולי עשו לי שני לייקים בקושי ואני מחשיבה פה גם את הלייק של אמא שלי.

תתאמנו על הכתיבה, על סוג המלל, על הסגנון, האמירה ,המסר. יכול להיות שמה שיש לנו בראש, כשזה שם כבר באוויר זה לא נקרא כל כך טוב כמו שחשבנו. אז מה? או שתעלימו או שזה לבד יעלם מעצמו. העיקר שתתנסו. תוציאו את הקול שלכן לאור.

קורה לי מלא פעמים שאני מוחקת סטטוסים שלי בפייס, כי זה התאים לפורקן רגעי ואחר כך לא התחשק לי יותר על זה. אז אני מוחקת.

את מי זה יעניין בכלל? אה לא, הבחורה שאת עוקבת אחריה שמעלה כל היום סלפי של עצמה וכוסות קפה זה באמת יצירת מופת. יאללה, תשתחררי, תתחילי במשהו קטן, בחימום לקול שלך, הנה במה. שלום במה, יונית, יונית במה, תתחילי להתאמן בכתיבה. מי יודע, אולי את סוזן בויאל מאמריקן איידול ואת אפילו לא יודעת את זה….אנשים אוהבים לקרא דברים שנוגעים להם, אולי את זאת שתשאי את הקול שלהם בזכות מה שאת כותבת? תנסי, את הלא כבר יש לך.

למה שכולם ידעו מה קורה אצלי?

שאלת החשיפה והחושפנות. שאלה מצוינת. האם כל אחת צריכה לחשוף? לא. גם אני חושפת רק מה שאני מאמינה שיעשה לי או לעולם טוב, מצחיק, הנאה, כעס, תקוה, יאוש, הנעה לפעולה, משהו.

מפחדת לחשוף? אחלה, תכתבי בפיסבוק עם מנעול, שרק את תראי, או בקבוצה שאת יודעת שיש לה כיסוי, או רק לחברים שאת מאשרת, חשוב שתרגישי מוגנת בהתחלה ובסביבה מפרגנת בשביל שלא תקמלי.

ואני אסיים באין לי על מה לכתוב הידוע, אין לי על מה לכתוב זה כמו להגיד: אין לי על מה לחשוב. או המשפט המרגיז בעולם ״לא יודעת, תחליט אתה״ say what woman? "אין לך דיעה? אין כזה דבר. אנחנו חושבות, יש לנו דיעות, זה לא חיב להיות ברומו של עולם. המח הוא שריר ואין לי ספק שיש המון כוחות על שמנסים רק לדכא את השריר היפה הזה. הנה, קחי לך כלי, הפיסבוק, הבלוג, ותתחילי להכניס את המח שלך לחדר כושר באמצעותו. תתחילי לחשוב להביע דעה, להמציא, להתיחס, לתת ביקורת, לפרגן, להיות.

13230068_10153805999143842_7096913811825779065_n
תודה לטלי יחיה על הצילום

 

קחי את הבמה, תשתמשי במילים וצאי לאור, אין לי ספק שהמילים יביאו לך מחשבות, קהל, אהבה.

ואתן יודעות הרי שרק אהבה תנצח.

תודה רבה. מחכה לקרא אתכן

11 תגובות

ספרו לי אם אהבתן את הפוסט ולמה

תגובות נוספות

יונית צוק