ראיון הבלוג מיס פטל

ראיון הבלוג מיס פטל

חלק מהראיון השארתי כפי שהיה במציאות,

כי השיח בין שרית וסתיו כל כך מאפיין אותן, את מיס פטל, שהיה חבל לי לערוך אותו.

כל התמונות שאצרף לפוסט הזה שייכות לבלוג מיס פטל

5 עובדות שלא ידעתם על הבלוג מיס פטל:

1. הבלוג הוא בעצם מערכת יחסים סימביוטית של שתי חברות – סתיו ושרית, שרית אחראית על הפרודוקטים, סתיו אחראית על התכנים.

2. שרית וסתיו נפגשו במקרה לפני חמש שנים במהלך חל"ד, יש דברים שצריכים כנראה לקרות.

3. שרית מנויה ל-200 בלוגים ועוקבת אחריהם במסירות. סתיו עוקבת אחרי 2 בלוגים – מיס פטל והבלוג של בעלה.

4. מיס פטל אוהבת ומופתעת מחדש שאומרים לה "עשיתי כמו שפרסמת בבלוג" ולא מאמינה שבאמת היא משפיעה ככה על אנשים.

5. שרית תמיד מחשבת את הגיל שלה ואז מבינה שהיא יותר צעירה מהגיל שהיא חושבת שהיא.

סתיו לעומתה לא חוותה את משבר גיל ה-35, כי הבן שלה נולד שבועיים לפני יום ההולדת, ואז, מי בכלל מתייחס לאמא….

 

אז איך הכל התחיל?

החברות התחילה בעולם האימהי, במהלך חופשת הלידה של הילד הראשון.

שרית – את מכירה את השעה 18:00? השעה הקריטית לפני נוהל לילה, שבה האמהות מסתובבות בחוץ עם העגלות כדי לעייף את התינוקות? אז זה קרה אז.
שתינו הסתובבנו עם עגלות בחוץ, פעם אחת עברנו אחת ליד השניה , פעם שניה פזלנו אחת לשניה, פעם שלישית אמרנו הי, ופעם רביעית הלכתי עם בעלי (שרית) ונפגשנו במקרה ואמרנו הי ומסתבר שהיא מכירה את בעלי, הם חברים מפעם, והשיחה ככה זרמה וזהו ואז נשבר הקרח.

סתיו – מה פתאום! זה בכלל לא היה ככה.
עזבי, ההיריונות הרגו לה את הזכרון…
היא בכלל לא זוכרת איך חיזרתי אחריה.
מהיום הראשון שראיתי אותה עם העגלה, אני אז עוד עם בטן, הלכתי אחריה ושאלתי אותה שאלות מטפשות על העגלה והמלונית. היא היתה כזאת חמודה, ענתה על כל השאלות כאילו זה באמת מעניין אותה לדבר על זה…
ואז בשיחה מקרית עם ההוא (הידוע בכינויו בעלה) הסתבר שהיא זאת אשתו, ואז אספתי אותה פעם ברחוב והכרחתי אותה לצאת איתי לטיול עם העגלות, ומשם הכל כבר זרם…
היא היתה שילוב נדיר של חוכמה, כנות, נעימות ויכולת לאפות נשיקות ולשים בשקית צלופן מהממת. הייתי מוכרחה להכיר אותה לחבר'ה.

מה חלוקת התפקידים ביניכן?

קשה לענות על השאלה הזאת כי שרית בנתה את האתר, הקלידה, אבל אם לא סתיו זה לא היה קורה, היא דחפה את שרית החוצה. בהתחלה שרית היתה לבד, רק השם שלה היה כתוב שם אבל סתיו כל הזמן היתה מאחורי הקלעים, זה בא ביחד באופן כללי.

שתי אמהות לבלוג אחד –  (לא ערוך)

שרית- סתיו אמרה לי שאני חיבת לפתוח בלוג.
פתחתי ,צילמתי, כתבתי, שלחתי לה, ואז היא כתבה הכל מחדש (אחרי שהיא קטלה את מה שכתבתי).
מאז, הפוסטים שלנו נראים ככה –  אני כותבת, שולחת לה ואז היא כותבת הכל מחדש.

סתיו – זה עבד בהתחלה ככה, עכשיו היא אומרת לי "תתכונני" ושולחת לי תמונות.
בבוקר אני מתקשרת אליה, היא בעבודה, אני באוטו.
היא כותבת במחשב את הרעיונות, שולחת אלי אנחנו עושות פינג-פונגים של הפוסט וזהו.
אני לא יכולה לכתוב משהו מבלי לעבור על הדברים, זה נורא חשוב בעיני, שמי שקורא, יקרא את הדברים בהתאמה, כמו שאני רוצה שיקרא.

מה המוטיביציה לכתוב בלוג?

תמיד שרית עשתה דברים.
כשהילדים נולדו זה הפך לצורך של להכין להם דברים.
ואז זה עבר להכין לחברות דברים,
ואז הגיעה סתיו ואמרה: "חייבים להוציא את זה החוצה".
סתיו ובעלה של שרית דחפו, אבל שרית אמרה להם שהיא יודעת להכין, יודעת ליצור אבל לא יודעת לכתוב ופה התחיל שיתוף הפעולה.
הכתיבה חשובה למיס פטל שזה לא יהיה רק בלוג של "תראו עשיתי משהו יפה, ואיזה יופי יצא"
אלא בלוג עם תוכן מאחורי היצירה.

שרית – האמהות מוציאה מאיתנו משהו אחר.
התחלתי ליצור לפני זה, אבל מה שהאמהות עשתה לי זה להילחם בשביל לעשות את זה.
חשוב להתעקש ולעשות את זה בכל זאת, לא להתעצל ולא להזניח את זה בצד.
לכל אחד יש את המשהו הזה שגורם לו להרגיש חי.
זה לא הילדים, שגורמים שלי להרגיש חי, הם הפכו את החיים שלי למשמעותיים,
אבל את הבלוג והיצירה אני עושה בשביל עצמי כדי לנשום.

סתיו – כשהיינו בחיי הרווקות, את יוצאת לפה, יוצאת לשם, נוסעת לחו"ל, עושה דברים, את עובדת עד מאוחר. ובסטטוס של אמא, ולא משנה כמה עצמאית שאת, את בעצם תקועה בבית.  אין לך כח לעשות כלום, אבל את כן יכולה לעשות עם עצמך משהו בבית. גם ילדים מביאים הרבה רעיונות.  רב הדברים שאת עושה, את עושה כתוצר של צורך, גם אם זה תמונה לחדר – זה עדין צורך.
שרית – אחד הדברים שאני רוצה להראות זה דברים, שהם באמת יפים, אבל שכל אחת יכולה לעשות. אני לא הולכת לעצב דמויות מבצק סוכר שצריך ידע וחומרים וכשרון והמון שעות, אלא אני רוצה להציג דברים, שהם נגישים וקלים ויפים, ואם על הדרך אפשר לעשות את זה משעשע ומצחיק והגיגים ומעבר, אז נפלא.  לפעמים לסתיו יש הגיגים של מה לספר לעולם ולי יש מה להראות לעולם אז מחברים את זה ביחד .

קצת על המראה של הבלוג –

הבלוג הוא מאוד חו"לי, יש לו אוירה מיוחדת, יש בו טאצ' של פיין טיונינג מרהיב, זה כמו חנות בוטיק, ההרגשה שונה, הריח שונה.
שרית – אני נהנית מבלוגים אחרים גם אם הם לא נראים כזה יפה, כי אני נהנית מהחיים של מישהי מאחוריהם, שמושכים אותי ומעניינים אותי.
אבל בנוגע למיס פטל, זה מה שרצינו שיהיה, לא יודעת אם חו"לי, אבל אני שמחה שיצא ככה, רצינו ייחודיות.
מצד שני יש דברים נחמדים שאני עושה ואני לא מראה שם כי הם לא מספיק טובים בעיני להציג בבלוג.

למה מיס פטל?

שרית – היה לי חתול, קראו לו פטל וחיפשתי משהו בנוגע לחתולים, נכנסתי לפורום חתולים. הייתי צריכה להירשם עם שם, כתבתי פטל, שאלתי שאלה, קיבלתי תשובה. נכנסתי עמוק יותר, וזה הפך להיות השם שלי בפורטל ההוא.  ואז היתי צריכה לפתוח פליקר, והשם פטל היה תפוס, וזה הפך למיספטל  ומאז זה זה.

הקשר עם העולם האינטרנטי (לא ערוך)

שרית – בפורומים של החתול התחיל הרומן עם האינטרנט.
אז זה היה פורומים, לפני 5 שנים נוספו הבלוגים, וראיתי המון דברים, וכל הזמן אמרתי לעצמי גם אני יכולה, אני עושה דברים יפים ואף אחד לא רואה את זה.
זאת היתה תחילת הפריחה של הפורטלים של הפורומים. זאת תופעה מדהימה, הדלתות שזה פתח והקשרים שזה יצר.

סתיו – אני חושבת שהאינטרנט הוא יותר מהפכני מהטלויזיה, כי את מגיעה לקהל שהטלויזיה לא מגיע אליו. בטלויזיה את לא משוטטת , את מזפזפזת בין תכנים שמישהו אחר מכתיב לך. טלויזיה היא מכוונת מלמעלה , אינטרנט אם תשוטטי מספיק, תגיעי בעצמך לתכנים מענינים מאוד. ואנשים משוטטים, זאת המציאות.
נעים מנושא לנושא, מספירה לספירה, אינטרנט זורק אותך, ואת מוצאת עצמך במקומות שאת לא מצפה למצא את עצמך. (ואז את צריכה לעבוד.)

שרית – לפני שהתחתנו לא היתי בפורומים חוץ מהחתולים, בעלי רצה מידע לקראת החתונה וחודשים גלש בפורום של חתונה בשם של בחורה.

סתיו – גם אני הייתי בפורום של חתונות וגם בפורום של הריון, וגם בפורום הורים ותינוקות וכשניסיתי לעבור לפורום הורים לילדים איבדתי עניין, נראה לי שקוראים לזה לחזור לעבודה.

תודה לקוראים שלנו –

שרית – התגובות חשובות לי מאוד,זה מאוד כיף לי.
בפוסטים שאין תגובות, אני מרגישה, או שלא כתבנו טוב, או שזה לא היה מספיק יפה, או שזה לא נגע באנשים.
לאחרונה, אולי בגלל שלי יש בלוג, אני טורחת להגיב, כי אני מבינה עד כמה תגובות זה כיף.
לכתוב תגובה זה לטרוח, אם מישהי טרחה לכתוב לי תגובה- ברור שמגיע לה שאגיב על זה.
גם לשאול לפעמים זה קשה, אז כשמבקשים מידע, כי רוצים לעשות את מה שאני מעלה,  למה לא? אני שם בשביל שיעשו דברים.
כשאני שומעת על מישהו שרץ לעשות את הדברים שהעליתי, זה הכי כיף בעולם.
את המשלוח מנות לדוגמא, הרבה חברות שלי עשו, ונתנו את זה לגננות.
מצד שני היו לי תגובות של "זה נדוש, זה לעוס". זה קצת עצוב לי, אבל אני לא באה ממקום של התנצלות כי קשה להמציא את הגלגל היום, יש מלא בלוגים, ופינטרסט ומלא תמונות יפות,
אני נותנת טאצ' שלי למשהו שרציתי להוציא החוצה, כל אחד שיעשה עם זה מה שהוא רוצה.

סתיו – התגובות? זה סתם, כולן זה חברות שלנו שאנחנו מבקשות להגיב, אנחנו משלמות להן בעוגיות.
וברצינות, לפעמים עובר חודשיים בין פוסט לפוסט, ואז כשפרסמנו וקיבלנו תגובות כאלה, אנשים כתבו "וואי חיכינו" ואז את אומרת – וואו, זה באמת חשוב למישהו . איזה כיף.

שרית – מצד שני אם אנחנו נפרסם פעמיים בחודש, אני מפחדת שאנשים יסגרו את המנוי שלהם על הבלוג. את יודעת כמה זה מעליב לקבל הודעת ביטול מנוי. בא לי לכתוב להם – אבל למה?

מאיפה הרעיונות האלה? (לא ערוך)

סתיו – זה רק אצלה, אצלי ביומולדת שנתיים של הילד הייתי בחודש תשיעי ולא היה לי כח לכלום, עשינו "פריסה" , זרקנו מפה חד פעמית מהסופר על הרצפה בבית, עשינו לילדים פסטה וחתכנו כמה ירקות,  שמנו לו כתר וזאת היתה היומולדת שלו.
שרית – זאת היתה יומולדת נהדרת
שרית – פעם לפני שהקטנצ'יק נולד, הינו מארחים המון.
היתה לנו דירת 2 חדרים, שאין לי מושג איך הינו מכניסים בה 20 אנשים לערב כדורסל.
עשינו גם ארוחות רציניות, זה לא היה רק לערב כדורסל של 20 גברים, שכולם אוכלים טורטיות.
ואז ניב נולד, ולקח את כל הזמן והאנרגיות שהיו אי פעם.
אז הפסקנו לארח, כי גם כל הזמן הבית שלנו הפוך, ולא נעים לי להכניס אנשים אלי הביתה כשהוא ככה מבולגן, וגם אין לי כח, וגם לא עשיתי קניות כבר חודשיים ואין מה לאכול.
יום ההולדת שלו קרוב ליום ההולדת שלי, וזה תמיד קרוב לשבועות,  אז זה הפך להיות הפעם בשנה שאנחנו מארחים את כולם ביחד. וצריך לפצות על כל השנה שלא הזמנו אותם.
סתיו – היו לנו תקופות יובש, בעיקר כשיש תקופות לחץ בעבודה, ואז בעלה היה מתקשר אלי ואומר לי "את לא עובדת". אז הייתי מייד כותבת. אבל לשרית יש את זה בדם, את היצירתיות הזאת. לדוגמא – היא רוצה להביא לי מפתח ספייר, אז איך היא עושה? שרית בוחרת סרט יפה, עושה ממנו סרט קטן
שרית – פפיון קוראים לזה
סתיו – כן, פפיון. היא גם גוזרת לו את הקצוות שיצא מושלם.
שרית – כי אני יודעת שיש לה 20 מפתחות, אז כשאני אצטרך את המפתח, היא תדע בדיוק איזה מפתח לתת לי, ולא תגיד לי "הנה מפתחות, תנסי את כולם עד שתמצאי את שלך"
סתיו – קרה לי כמה פעמים שאני מתעוררת מהשינה (ילדים נו…) ויש לי הברקה, אז אני מוצאת את עצמי באמצע הלילה כותבת במחברת שלי ליד המיטה, ובבוקר אני קמה, מקריאה לה באוטו בדרך לעבודה, וככה נוצר פוסט.

קצת על שיתופי פעולה עם בלוגים אחרים –

שת"פ עם מותק – שרית היא חלק מהdesign team  של מותק.למותק יש קבוצת מעצבות, כל אחת בתחומה, שעושות שימוש בחומרים שלה ומכינות דברים יפים.

שרית – בפוסטים שבהם אני משתמשת במוצרים של מותק, אני שמה לינקים למוצרים.
אני מתחברת לחנות הזאת, ולמה שיש שם, כי יש שם כלים מגניבים בטירוף.
וכל אחת יכולה לעשות עם החותכנים האלו דברים מקסימים.
אם הייתי יכולה , הייתי לוקחת חותכנים, בכל הצורות, וכל היום הייתי קורצת פרחים.
אנחנו מפרסמות בבלוג רק דברים שאנחנו מתחברות אליהם.

שת"פ עם בלינג בלינג – 
שרית – כשפתחנו את הבלוג הבנתי שצריך להפיץ אותו, לעשות עבודת שיווק בסיסית, לפני זה היו לבלוג 4 מנויים (אני, בעלי, סתיו וחברה נוספת). הבנתי שאם אני לא אזמין אז לא יבואו.
אז כתבתי לכמה בלוגים שאני קוראת אותן, והזמנתי אותן להציץ.
כתבתי לבלינג בלינג והן כתבו בחזרה "בלוג מאוד יפה, בהצלחה, הוספנו אותו לרשימת הנקראים שלנו" ואז ראיתי שבאמת אנחנו נמצאות שם בצד, ברשימה שלהן וזה היה טפיחה לאגו.
3 ימים לא ירד לי החיוך מהפרצוף.
מראש השנה אנחנו כותבות קבוע אצל בלינג בלינג. החשיפה אצלה היא אדירה.
גם העובדה שצריך ליצר לבלינג בלינג פוסט עוזר לעשיה, כי יש מחויבות אליה, לקוראות, אז לא משנה כמה אני עיפה או לחוצה בעבודה, צריך ליצר משהו טוב ולעלות לאויר.

סתיו – קנינו אצל מנואלה תיק, וזרקתי לה מילה על הבלוג של חברה שלי (אז, עוד הייתי מאחורי הקלעים) והיא התלהבה, ואמרה לי שהבלוג מדהים, ובסופו של דבר היא גם שמה לינק בבלוג שלה אלינו. פתאום כל יום אנחנו רואות עוד מנויים ועוד מנויים.
לינק אחד קטן של מנואלה ובלינג בלינג הביא לנו כל כך הרבה אנשים.

מה הלאה?

שרית – יש תגובות של "יש לך סדנאות?"
אני עובדת על זה, יום אחד יהיו.  הלוואי וזה יהיה בקרוב, יש דרישה אבל אני לא מצליחה להרים .
ביקשו את הסוסים, נראה לי מוזר לעשות סדנא על סוסים, כי למה שאנשים ישלמו כסף לעשות משהו שהוא כל כך פשוט להכין.
סתיו – אני חושבת שאנשים אוהבים את הלבוא וליצור ביחד, ולפגוש אנשים אחרים באותו ענין.

אתן רוצות שיהיה בבלוג פרסומות או המלצות?

סתיו –הבלוג הזה בא ממקום של "לעשות את זה בכיף", וברגע שאת מערבת שם שיקולים עסקיים שאת חיבת להמליץ, אז זה לא תמיד בכיף.
ברגע שקוראים מזהים שאת מזייפת, את מאבדת מהאמינות, ואז את כבר לא מעניינת.
כל היופי של הבלוגים זה המקוריות, המשהו המיוחד.

שרית- יש את המוצרים של מותק שבהם אני משתמשת כחלק מצוות העיצוב שלה.
השם של מיס פטל מאחורי היצירה ואני לא אעשה משהו שהוא מכוער, שהוא לא אמיתי, אני לא אפרסם משהו שלא התחברתי אליו והוא לא יפה בעיני.
גם כשאני הולכת למותק אני לוקחת רק דברים שאני אוהבת.

סתיו – הדבר היחיד שהמלצנו עליו זה היה על הצימר.
ההמלצה לא היתה המלצה בשביל גברת צימר, אלא בשביל אמהות בדיוק כמונו.
ההמלצה באה ממקום של שיתוף של מקום שממש נהנינו בו.
אנחנו הסרנו עצמנו מרשימות התפוצה של היח"צנים. כי הזמינו אותנו לכל מיני ערבים לא קשורים.
ביקשו לשלח לנו כל מיני מוצרים להתנסות בהם ולכתוב עליהם, כמו מוצרי הסרת שיער וסמרטוטים לרצפה, כל מיני הזויים כאלה, אז ביקשנו שיסירו  אותנו מרשימת התפוצה.
מה יש לי להמליץ על זה? זה לא קשור לעולם שלנו.

איך המשפחה מגיבה לענין הבלוג? (ושוב, לא ערוך)

סתיו – ההורים שלי לא יודעים שיש לי בלוג.
גם לא אחים שלי, כי מה אני עושה? רק כותבת, זה הבלוג של שרית.

שרית – ההורים שלי לא יודעים שיש לי בלוג.
לפעמים הם נכנסים ואומרים "ראיתי דברים יפים שעשית באתר שלך".
כי מה אני עושה? אני רק מצלמת, זה הבלוג שלה. מה שעושה אותו זה מה שכתוב בו.
אצל שתיהן יש תמיכה מלאה מצד הבעל.

הקוד האתי של מיס פטל

1. הבלוג הוא פאן, אנחנו משחררות לאויר פוסטים שמכילים תמונות של דברים יפים שעשינו ותוכן שמחבר בין התמונות לחיים.

2. פרסום של סתם מוצרים לא מעניין אותנו, הקוראים לא טיפשים, הם ישר מזהים זיוף.

3. אנחנו מחפשות חשיפה לשם חשיפה, אנחנו לא מקדמות שום דבר פרט לדברים יפים שאנחנו עושות

4. תגובות זה כיף, וזה ממריץ וזה נותן לנו כח לכתוב עוד, וכל פעם כשאנחנו מקבלות תגובה של "עשיתי כזה תודה" אנחנו מופתעות מחדש.

אן לי ספק שעל מיס פטל עוד נשמע בעתיד, והרבה.  שרית וסתיו, הן כל כך צנועות בנוגע לעשיה שלהן, שזה פשוט מעורר הערצה. הן עושות, כותבות, יוצרות, והכל בשביל הפאן. מרגישים את זה, גם בבלוג שלהן,  וגם בשיחה איתן. תודה בנות, היה לי פאן אמיתי.  וכשתעשו סדנא לבחורות עם ידיים שמאליות, שליצור סוסים, נראה להן כמו הרכבת טיל אטום, תתקשרו אלי. אני הראשונה שבאה.

ספרו לי אם אהבתן את הפוסט ולמה

תגובות נוספות

יונית צוק