אני יעל ובשנת 2010 עברתי לידה שקטה בשבוע 37 ו- 3 ימים.
עברתי כל כך הרבה מאז, עם קשר ובלי קשר ללידה שקטה. אני חושבת שקוראים לזה ״חיים״. את יודעת, צחוק, שמחה, אהבה, תקווה לצד עצב, כאב, אובדן.
תמיד ידעתי שארצה לדבר על זה בפורמט כלשהו, אבל משהו בי נמנע, בין היתר כי לא רציתי להיות ״זו שעברה לידה שקטה״. אבל מסתבר, שאני באמת זו שעברה לידה שקטה. אחת מלא מעט נשים שעברו את החוויה הזו.
ההבנה שזה חלק מהחבילה שלי, והרצון העמוק להציע סיפור עם תקווה להמשך הדרך, הם שהביאו אותי לכתוב את הסיפור שלי ולשתף נשים במה קורה אחרי הלידה השקטה עצמה, ואיך החיים יכולים להיראות אחרי.
בזכות השראה מופלאה מכיוון לא צפוי בכלל שאופפת אותי ממרץ 2019, סגרתי עסק בן 15 שנים, וחזרתי לטפל באמצעות דיקור ואנפוקו (שיטת מגע יפנית שמתמקדת בטיפול בבטן ובבית החזה).
אני מטפלת בנשים וכמובן, גם באלו לאחר לידה שקטה.
לידה שקטה היא אחד מהנושאים שלא מדברים עליהם, למרות שהם מתקיימים סביבנו.
השתיקה לא יפה ללידה שקטה. הדרך הטובה ביותר לנצח שתיקה היא לומר מילים בקול רם. לבטא את הטראומה במילים. היכולת לדברר את הדברים שהכי מפחידים אותנו, את הקשיים והכאב שלנו, היא יכולת שמלווה בקושי וכאב (ולפעמים גם בושה ומבוכה). אבל זו בדיוק הנקודה בה הריפוי הפנימי, העמוק, מתחיל.
אני טובה בלדברר.
בין אם בקול רם, ובין אם באמצעות המילה הכתובה.
במרץ 2019 החלטתי שאני משתמשת ביכולת הזו, ועל הדרך, גיליתי את המשמעות של הלידה השקטה מבחינתי, שהיא לעזור לנשים שעוברות את החוויה הזו.
