מה עושים כשהקוראים מתמרמרים - יונית צוק
מה עושים כשהקוראים מתמרמרים

מה עושים כשהקוראים מתמרמרים

את התזה שלי סיימתי. אני חושבת שכבר אפשר לפרסם את המודל שפיתחתי. אבל, אני לא אעשה את זה בבת אחת, אלא בשלבים. כל פעם כשאתקל במשהו ברשת, שקשור לבלוגים ולמודל, אני אעשה זום אין וזום אווט למודל.
ראיתי משהו אתמול, שאמרתי "וואלה, זה מתאים בול, הגיע הזמן".
דנה ישראלי, שהיא כבר שם דבר בתחום האמנות השימושית, החליטה להזמין את הקוראות, בפוסט האחרון לגראג' בוטיק (סייל) שהיא החליטה לעשות, בשל שינוי בתחום ההתענינות שלה.
או כפי שהיא תיארה את זה, בצורה מאוד אישית :" בד"כ שינוי פנימי אצלי מתבטא גם ברצון לשינוי חיצוני, פתאום בא לי לעשות קעקוע, לגלח חצי ראש וכאלה…"
ולמה אני מצטטת דוקא את המשפט הזה? כי בלוג הוא מדיה שמשתנית כל הזמן, היא מתפתחת, יחד עם ההתפחות האישית של הבלוגרית. הרי אתם לא מצפים שאם בלוגרית עושה פנקסי סקראפינג, היא תתאר שוב, ושוב, ושוב, ושוב את פנקסי הסקראפינג שלה, נכון? נראה לכם שאם כל פוסט יהיה דומה למשנהו מישהו בכלל יקרא את הבלוג שלה? האם היא תוכל להשתנות ולהתפתח בתור בלוגרית ובתור אמנית? אני בספק.


אז מה הבעיה? הבעיה מתחילה כשקהילת הקוראים של הבלוג, לא מבינה שיש קשר ישיר בין הבלוגרית, תחומי ההתענינות שלה, הרצון להתפתח והיכולת לעשות כן, הרצון להרוויח את לחמה, והיכולת לעשות זאת, והבמה שהבלוגרית בנתה לעצמה, בעשר אצבעות, שבה היא יכולה גם, אפילו, "רחמנא לצלא", לשווק את עצמה ואת עשייתה. הבמה השיווקית יכולה להיות באמצעות באנרים, שיתופי פעולה, הזמנה לארועי מכירה, קישורים לחנויות של מוצרי הבלוגרית ועוד. ואז מתחילה ההתמרמרות. או כפי שנכתב בתגובות בפוסט האחרון:
היו כמובן שצידדו ותמכו בבלוגרית:
בלוג, שהופך לעסק, ועוד יותר מזה, בלוג שהופך לעסק מצליח זה ברכה. אין פה ענין של תחרות, לכולם יש מקום, ולא כולם יודעים איך להפוך את הבלוג שלהם לעסק, את היצירה שלהם לעסק, את הידע שלהם לעסק. ולכן, אולי התגובות הן של עין צרה.


המודל שפיתחתי מדבר על הפיכת הבלוג מתחביב למקצוע מכניס. אחד השלבים הראשונים של הבלוגרית היא בעצם היותה יוצרת, זאת אומרת, היא מתעסקת בתחביב, כזה או אחר, ויוצרת בביתה דברים. אז עוד בכלל היא לא חושבת על הבלוג. מפה לשם, בעקבות מספר פרמטרים ותמריצים היא מתחילה לכתוב בלוג (על התמריצים אני אפרט בפוסטים אחרים), בעקבות תמריצים נוספים, היא מתחילה לעשות סדנאות ובעקבות תמריצים נוספים היא מאמינה בעצמה שהיא יכולה גם להפוך לעסק קטן, בקונסטלציה כזה או אחר.


תארו לעצמכם כמה שלבים היא צריכה לעבור בשביל להיות עסק. ואת זה בדיוק דנה ישראלי עשתה. גם, ולא רק באמצעות הבלוג. איזה שינוי היא היתה צריכה לעבור, והתפתחות בשביל להמציא את עצמה, לבנות בלוג, קהל קוראים נאמן, מוצרים, סדנאות, קשרים. הקוראים שהיו שם מההתחלה (לא באמת צריך להיות שם מההתחלה בנקודת הזמן המציאותית , מספיק לנבור בארכיון הבלוג כדי להבין את הדרך ההתפתחותית של הבלוגרית), יכולים לנטוש את הבלוג כי אולי כבר התכנים לא מעניינים, כי יתכן והכתיבה משעממת, כי יכול להיות שהנושאים אולי כבר לא מדברים אליהם, מצד שני הם תמיד יכולים לחזור לבלוג, כי בדיוק עכשיו היא כותבת על משהו ששוב מדבר אליהם, אולי אפילו יצטרפו קוראים חדשים ונאמנים לבלוג. יש זרימה תמידית של קהל, כפי שיש זרימה תמידית של תכנים, רעיונות, נושאים ויצירה.
או  כפי שדנה מגיבה: "יצירתיות היא גם להפוף כלום למיזם עסקי מצליח"


וכן, יש גם את השיווק בין לבין. נכון. צריך לשים לב, אם את בלוגרית שקוראת את הפוסט הזה, לדעת מה המינון הנכון. לשים לב שאת לא מעיפת את קהל הקוראים שלך בשיווק הרד קור, ושהבלוג שלך לא הופך לעלון שיווק. אין שום פסול לפרסם את עמל כפייך, רק צריך לשים לב למינון ולקהל המטרה.
ולקוראות – לא נעים לכן? אתן לא מקבלות את "התמורה" עבור הזמן שבו אתן משקיעות בקריאת הבלוג (נגיד 3 דקות בממוצע מהחיים שלכן), סבבה, תעברו הלאה. יש מספיק בלוגים. על הגרלה של מוצר או על בלוג קנדי אף פעם לא ראיתי התמרמרות…
ואני לא אשווה את זה לבלוגים באמריקה, הרי שם הבלוגים כוללים באנרים, שיתופי פעולה עסקיים עם מותגים, חנויות און ליין ועוד. הבלוגר הוא לחלוטין דמות עסקית, והקוראים נהנים מהיתרונות שהם מקבלים מתוך הראיה העסקית של הבלוגר עצמו.


כל הסיפור הזה קצת מזכיר לי פוסט שקראתי לפני כמה חודשים בסטטוסים מצייצים. מישהו, מהארץ, כמובן. התלונן על עיצוב תחנות האוטובוס בארץ. וכמה שזה לא בסדר שהתחנות מעוצבות בצורה לא נוחה. שהמושבים מעוצבים בצורה כזאת, שאי אפשר לשבת עליהם, כי הם גבוהים מדי, ושהגג לא מכסה מהשמש ומהגשם. בקיצור – חרא של תחנת אוטובוס.
 קראתי את זה, בעודי בבולטימור, (אם עושים הערכה גסה, אפשר להגיד שבולטימור זה כמו כפר סבא), מסתכלת על תחנת האוטובוס ליד הבית שלי בבולטימור (לא בדיוק ליד, יש לי 15 דקות הליכה לשם) וטוענת – שכל מה שצריך לפני שמתלוננים זה קצת פורפורציה…
ולראיה – השוואת תחנת אוטובוס כפרסבאית ממוצעת (מימין) לתחנה ממוצעת בבוללטימור

14 תגובות

ספרו לי אם אהבתן את הפוסט ולמה

תגובות נוספות

יונית צוק