ראיון הבלוגרית מור אסאל - יונית צוק
ראיון הבלוגרית מור אסאל
איך לכתוב בלוג יונית צוק הבלוגריסטית

ראיון הבלוגרית מור אסאל

את הבלוגרית מור אסאל הכרתי מפרויקט משותף שהשתתפנו בו במהלך השנה האחרונה. מדובר על פרויקט מקסים, נשי, חושף, מרתק בעוצמתו שהגתה הבלוגרית אילת לנדאו מהבלוג לולה, קוראים לפרויקט הזה exposed. כל מה שאני אכתוב יגמד את הפרויקט הזה, אז פשוט תכנסו ללינק ותהנו. וכשתסיימו תחזרו לפה.

מור כותבת כבר ארבע וחצי שנים. החלה את הבלוג שלה "לפתור את הבלתי פתור"  כאקט שיווקי , כי זה מה שאמרו לה. וכמו שבלוג תמיד עושה, הוא התפתח מעצמו יחד עם הכותבת.

יש בלוגריות שאני שולחת להן שאלון מובנה, ביקשתי הפעם ממור שתכתוב על התהליך שהיא עברה עם הבלוג. למה? כי הרגשתי שאם אני אשאל את השאלות, זה רק יגביל את מה שיש לה להגיד. ואני שמחה לאמר – שאכן, ההימור שלי היה נכון!! מור כתבה פוסט מרגש עליה, על תהליך הכתיבה ועל החשיפה בבלוג.

תחשפי, תאריכי, אל תפחדי

מה שהייתי אומרת לעצמי אם הייתי מתחילה לכתוב עכשיו

אם הייתי יודעת כמה הבלוג יהיה עניין מרכזי בחיי, בטח הייתי מתחילה אותו קודם. ארבע שנים וחצי הוא איתי, או שמא יש לומר שאני איתו.

אודה על האמת: התחלתי אותו כי "צריך כלי שיווקי". הייתי מתחילה בתחום הטיפול, רציתי שיכירו אותי וידעתי שאני יודעת לכתוב. עוד נחזור לעניין השיווק אחר כך. בינתיים רק אגיד שעד מהרה אני הפכתי לכלי השיווקי של הבלוג.

התחלתי מבולבלת. לא ממש הכרתי את הכללים, ודי ניסחתי אותם תוך כדי תנועה. אם הייתי יכולה היום להציץ מעבר לכתפה של מור אסאל הבלוגרית המתחילה, זה מה שהייתי אומרת לה:

מור אסאל
מור אסאל צילמה אילת לנדאו

 

1.      אל תפחדי להיחשף.

בהתחלה נזהרתי. על עצמי, בעיקר. רציתי להיתפס כמומחית בעיני מחפשי הדרך, וחששתי לחשוף קבל עם ואינטרנט כמה אני מחפשת בעצמי. הפוסטים הראשונים שלי הביאו מעט ממני והרבה מהידע שלי. זה היה בסדר, אבל ככל שהזמן חלף, הבלוג שכח שהוא כלי שיווקי, ונהיה השיעור השבועי שלי בהתפתחות אישית; הזמן הקבוע שבו אני בוחנת את עצמי, כליות ולב ורגשות אשמה לרוב, מתבוננת ושואלת ומוצאת לעצמי פתרונות (שבכלל לא בטוח שיהיו תקפים גם לאחרים). ככל שהתרגלתי לחשוף כך חשפתי יותר, וככל שחשפתי יותר מעצמי הפרטית, הנבדלת, קיבלתי יותר תגובות בנוסח "איזה קטע, את כותבת בדיוק מה שאני מרגישה". ככל שהעמקתי פנימה, מוציאה לאור שכבות נסתרות ועדינות וחבויות, שהייתי משוכנעת שהן קיימות רק אצלי, כך כתבו לי יותר אנשים שזה בדיוק ככה גם אצלם. ברגע מסוים הבנתי שזה ככה, כנראה: כשאת חופרת מספיק עמוק, את מגיעה לשכבת המים, זו שכל מי שחופר עמוק מגיע אליה. בעומק, מתברר, כולנו דומים מאד.

·        וזה לא פוגע בתפקוד של הבלוג ככלי שיווקי?

ובכן, אני לא בטוחה. אולי אפילו בטוחה שלא. הורדתי פעם בתטא הילינג את הגדרת הבורא לשיווק (תטא הילינג הוא סוג של תקשור, שמאפשר גישה והורדות מספריית הגוגל הגדולה של הבריאה. תצחקו, תצחקו, התרגלתי). ההגדרה אמרה כך: "לשדר את המוצר או השירות שלך בדרך המדויקת ביותר, כך שמי שזקוק לך ישמע עליך". זה בדיוק מה שהבלוג עושה עבורי, ומגיעים אלי לא מעט מטופלים דרכו. הם מגיעים אלי מפני שהם יודעים בדיוק מי אני – לא גורו גדול, לא יודעת כל, רק מחפשת מיומנת במיוחד, שאוהבת למיין מחשבות, להתמודד עם פחדים ולעשות סדר בתשוקות.

2.      אל תחששי לכתוב ארוך.

"אל תכתבי טקסטים ארוכים", הזהירו אותי מומחים שהכירו אותי כשיצאתי לדרך. "אנשים לא אוהבים לקרוא טקסטים ארוכים, בטח לא באינטרנט". התחלתי מ-600 מילה, פלוס מינוס. אמרו לי שזה ארוך מדי. אז ניסיתי לקצר, והגעתי ל800-1000 מילה. אני כזאת. נוטה לפרט, לנמק ולהביא דוגמאות. שוט מי, או לא, אבל העובדה היא שהבלוג אסף קוראים נאמנים לרוב (ולפי הזמן הממוצע שגוגל אנליטיקס מראה הם גם קוראים עד הסוף). אני לא אומרת שזו הדרך היחידה. אני רק אומרת ששום כלל לא באמת קובע. בלוג הוא ביטוי אישי, וכשהוא אותנטי, זה ככל הנראה עובד.

·        וזה לא גורם לאנשים להיכנס פחות? לא יודעת. אולי. זה כנראה עניין של טעם. ההחלטה הבסיסית שלי הייתה לכתוב את הטקסט הכי טוב שאני יכולה בכל פעם – וכשאני אומרת "טוב", אני מתכוונת לכך שהוא יטפל בבעיה שהצפתי בצורה הכי ממצה שאפשר. מכיוון שממילא הנושא מדבר רק למי שהוא מדבר אליו, אני מאמינה שאלה בדיוק מוכנים לקרוא טקסטים ארוכים שנוגעים בבעיה המדויקת שלהם. כשמשהו מעניין אותנו, אנחנו בעניין גם אם זה דורש עוד שתי דקות.

מור אסאל צילמה אילת לנדאו
מור אסאל צילמה אילת לנדאו

 

3.      אל תהססי לדבר על מה שמעניין רק אותך.

כשכותבים במדיה, כותבים לאנשים אחרים. כשאני כותבת ב"לאשה", למשל, אני עסוקה מאד במה יעניין את הקוראים שלי; מה רלבנטי עבורם. זה השיקול העיקרי לבחירת הנושאים לכתבות. בלוג, מהבחינה הזאת, הוא עניין מתעתע: מצד אחד זה פורמט אישי לחלוטין, שמיועד להיות אישי לחלוטין. מצד שני, הלללו, כל העולם, אחותו והחתול שלו (שבדיוק מבלה עכשיו בבהייה בתמונות בחתולים אחרים בפייסבוק) חשופים לטקסטים האלה, ואין בלוגר שלא רוצה שייכנסו המונים לקרוא אותו.

מודה שהתלבטתי בהתחלה, אבל די מהר הבנתי שבמערכת השיקולים בין מה שמעניין אותי לבין טראפיק, מה שמעניין אותי גובר. מכיוון שהחלטתי כבר בהתחלה לפרסם פוסט כל שבוע, בזמן קבוע (ותיכף נדבר גם על זה) הייתי צריכה את העניין המיידי, הדוחק, המציק, כדי שאצליח להושיב את עצמי ולכתוב כל שבוע, שבת אחרי שבת. רק כשעסקתי במשהו שבאמת הציף אותי, שבאמת חיפשתי לו פיתרון,  הצלחתי להוציא מתוכי את הטוב ביותר שלי. מה גם שגיליתי שכל מחקר פנימי כזה שעשיתי בעקבות / באמצעות פוסט, הקפיץ אותי קדימה מבחינה מקצועית. דרך הכתיבה הבנתי משהו חדש, ואחרי שכתבתי על זה לכולם, כבר הייתי חייבת ליישם אותו בעצמי.

·        וזה לא פוגע בתנועה? ובכן, כנראה. יש פוסטים שלי שאני אוהבת מאד ונקראו יחסית על ידי מעט אנשים. מצד שני, אפילו על הנושאים שנראו לי הכי אישיים, שרק אני מתעניינת בהם, קיבלתי תגובות מקוראים שאמרו שזה בדיוק מה שהם היו צריכים. אז אני שולחת את לחמי, בהנחה שיש בכל העולם הגדול מישהו שאת הלחם הזה בדיוק הוא רוצה.

מור אסאל צילום אילת לנדאו
מור אסאל צילום אילת לנדאו

 

4.      מצאי לך פורמט (ואל תחששי לשבור אותו).

קשה לכתוב. בעיקר קשה להתחיל. גיליתי מזמן שפורמט קבוע מאד מקל על החיים. לא צריך להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש, ויש בפורמט משהו שמייד מארגן את המחשבה. הפורמט שעובד לי טוב בנוי בדרך כלל מתיאור של מקרה או אירוע שעבר עלי במשך השבוע, מה הבנתי ממנו, ואיך אני מתכוונת להתמודד עם העניין. בשנים האחרונות אני מוסיפה שיר שקשור או מבטא את מה שרציתי לומר – פטנט שלמדתי מהבלוג שאני הכי אוהבת – "המלבישה" של שלי גרוס. לפעמים לוקח לי יותר זמן למצוא שיר מתאים מאשר לכתוב את הבלוג, אבל החיפוש הזה הוא אחד חלקים הכי כייפיים בכתיבה.

·        וזה לא מקובע מידי? ובכן, כן, ולכן אני מרשה לעצמי לשבור את הפורמט מדי פעם, ולהחליף אותו בפורמט של רשימות, כמו בפוסט הזה, שעושה לי מייד סדר בראש. אבל על השיר אני לא מוותרת…

 

5.      שימי לעצמך דד ליין קבוע.

זאת אולי העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לבלוגרים בכלל, לא רק לבלוגרית שהייתי. בלוג ללא פוסטים מתחדשים הוא בלוג נטול חיים, אבל בתוך כל המהומה שהיא חיי היומיום שלנו נורא-נורא קשה למצוא זמן לשבת ולכתוב. איכשהו, תמיד יהיה בוער יותר להסיע את הילד לחוגים, לסיים פרוייקט בעבודה או לבשל ספגטי (במקרה שהנושא שעליו מתכוונים לכתוב הוא לא פשוט, יש סיכוי שאפילו להחליף חורף-קיץ בארונות יהיה בוער יותר). דד ליין הוא הפיתרון לזה: הוא ההחלטה להכניס את הכתיבה לסדר היום הקבוע, ויהיו מה. כשנוצרת מחויבות כזו, הקוראים מצפים לפוסט – וגם אם רובנו מוכנים די בקלות לאכזב את עצמנו, הרבה יותר קשה לנו לאכזב אחרים. אפילו אם ההיכרות היחידה שלנו איתם היא חד צדדית. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג, הוא עולה בכל יום ראשון בשמונה בבוקר לפייסבוק. עד שבע בבוקר הוא כבר נשלח למנויים. ארבע וחצי שנים, כל שבת שלי מוקדשת לכתיבה. זה הדבר הראשון שאני עושה כשאני קמה בשבת בבוקר, והדבר האחרון שאני מודאגת ממנו בשישי בערב (איכשהו, אף פעם אין לי נושא בשישי בערב). לפעמים הכתיבה לוקחת שעה- שעה וחצי. לפעמים אני כותבת ומוחקת שעות. כבר קרה כמה פעמים שרק בחמש בבוקר ביום ראשון נכתבו השורות האחרונות. אבל המחוייבות יוצרת התכווננות, וההתכווננות יוצרת כתיבה.

* וזה לא מחייב מדי? כן, זה מחייב מדי. זה בדיוק העניין. בדיוק כמו להתחייב… נו, לאהבה.

ואחרי זה, אין לי עוד מה לאמר.

תודה למור שכתבה מרגש, מהלב ופשוט , פשוט יפה.

חסר לך זמן לכתוב? יש לנו זמן בשבילך

19-20/3/2020 חמישישי של כתיבה – אל תחכו לרגע שבו יהיה לכם השראה, בואו לקבל המון השראה לכתוב ולכתוב ולכתוב.  חמישי שישי מפנקים עם אווירה של כיף, ים, אוכל מפנק, ומקום שמאפשר לך להגיע עם המחשב ולעבוד עליו. רק 10 חדרי פרימיום זוגיים פנויים. כל הפרטים פה. 

ספרו לי אם אהבתן את הפוסט ולמה

תגובות נוספות

יונית צוק