סדנת אומן וראיון עם הגר אשחר ניר

ראיון עם הבלוגרית הגר אשחר ניר

מיומנה של בלוגרית מתוסכלת – הקדמונת: ערכתי ותיקנתי ולינקקתי והוספתי ואז קרס לי המחשב ועבודה של שעתיים לא נשמרו לי על המחשב – ב-א-ס-ה. אבל כל כך חשוב לי הפוסט הזה, שאני אעבוד עוד שעתיים על עריכה חוזרת, רק בשביל שתוכלו לקרא בכיף.

כמה שאני אוהבת לראיין בלוגריות. בעצם, ככה התחיל הבלוג שלי, מראיונות של בלוגריות. שכבר עשו דרך ארוכה, לטובת עבודת המחקר שלי בתואר השני. גם כשנסעתי לכנסים בחו"ל היה לי חשוב להגיע עם ראיון אחד לפחות בשביל ללמוד מהבלוגים שם.

למה חשוב לי לציין את זה?

כי לא משנה כמה נלמד מספרים / קורסים / סדנאות בסופו של דבר הפרקטיקה מאוד נחשבת והיא הדבר שמעצב אותנו ואת הבלוג. כשאני מראיינת בלוגריות לבלוג שלי אני מנסה לשאול אותן שאלות שיגרמו לקוראות הבלוג לשמע איך האסימונים לגבי הבלוג שלהן ופלים, וכך אפקט הלמידה וההטמעה יהיו חזקים.

מהראיונות אתן יכולות ללמוד כל כך הרבה על האופן שבו אפשר וכדאי להשתמש,לכתוב ולהפיץ את הבלוג. בעצם, הראיון הוא כמו סדנת אומן לטובת הבלוג של קוראי הראיונות.

ערב בלוגריות בסגנון סדנת אומן

ולכן, גם בהאבלוגיגנג – החממה לבלוגינג מקצועי החלטתי שפעם בחודש יתקיים ערב בלוגריות בצורת סדנת אומן.

הגר אשחר ניר

מה זה אומר בעצם?

בלוגרית שכבר עברה כברת דרך עם הבלוג תעלה על במת ההאבבלוגינג לטובת לימוד שלנו את הדרך שלה.

מדובר על שלוש שעות של מפגש – שעה וחצי הרצאה על הדרך, על העשייה, על מאחורי הקלעים, על התובנות, על הקהילה, על הבלוג, על העסק (אם יש) על כל מה שגרם לה לפתוח בלוג ומה שהבלוג הביא עימו. ולאחר מכן הפסקונת, ואז סשן של סדנת אומן, קרי שאלות מהקהל. השאלות הללו יכולות להיות בתחום העיסוק של הבלוגרית או בתחום של הבלוג. המטרה של החלק הזה הוא להביא את הקהל למיצוי המפגש עם הבלוגרית, לטובת לימוד, הטמעה והבנה של הדרך האפשרית תוך קבלת אבני הדרך הרצויות.

%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%9f

מאיפה קיבלתי את הרעיון למפגש ערבי בלוגריות?

זוכרות שהיתי בכנס וורדפרס בארה"ב שנה שעברה? אז שם פגשתי בלוגרית מקליפורניה שסיפרה לי שהן עושות כאלה מפגשים. פעם בחודש נפגשות בבית קפה (כי אין להן האבבלוגינג :)) ולומדות אחת מהשניה, כל פעם מישהי על הבמה מספרת מה עזר לה לצמוח עם הבלוג. התאהבתי ברעיון ועשיתי לו עליה ארצה.

המפגש הראשון של סדנת האומן יהיה עם הגר אשחר ניר

לאפיין את הגר במילה אחת אי אפשר כי היא גם בעלת הסטודיו Curly Black, גם בעלת הבלוג On Scribbling, ומותג הניירות Tiny Scribbles, יזמת קורס העיצוב למעצבים Taking Notes ועוד המון כובעים נוספים ומגוונים ובעיקר יצירתיים, היא תותחית ותמיד יש מה ללמוד ממנה. כל שיחה שיש לי עם הגר אני יוצאת עם ראש מלא ברעיונות ודרייב לעשייה. ולכן בחרתי את הגר ראשונה, כי אני יודעת שמהמפגש איתה תצאו עם הרבה שיעורי בית.

אז לאחר ההקדמה הארוכה, מוזמנות להכיר את הגר אשחר ניר:

למה החלטתי לפתוח בלוג?

כשהלכתי ללמוד עיצוב גרפי. עד כמה שזה נשמע מוזר היום, לא ידעתי מה זה. הדבר היחיד שידעתי בבטן זה שזה מה שאני צריכה ללמוד מכל הדברים בעולם. לא הייתי צריכה לבדוק אופציות אחרות. כשהחלטתי לפתוח בלוג זה היה מאוד דומה. לא ידעתי מה זה בלוג. שמעתי את המילה הזאת והיום בדיעבד אני מבינה שגם קראתי בלוגים ואפילו הייתי מנויה על לא מעט. אבל לא חיברתי את הנקודות לקו. לא עשיתי את ההקשרים. לא הבנתי שזה משהו ישים שגם אני יכולה לעשות. חשבתי שזה משהו של גדולים.
לכתוב אני כותבת מהיום שידעתי לחבר אותיות ומילים למשמעות. בתור ילדה כתבתי שירים וסיפורים שאת חלקם אני עד היום שומרת. כתבתי לעצמי. אף פעם אף אחד לא קרא אותי. את הדברים של הבאמת. עד שהכרתי את האיש שלי. יום אחד השארתי לו את המחברת שלי עם כל השירים והסיפורים והלכתי מהבית. לא יכולתי להתמודד עם מה שיקרה שם כשהוא יקרא. כשחזרתי. הוא ניגן ושר לי שיר. שיר שאני כתבתי והוא הלחין. עד היום אני לא בטוחה שהגבתי. מההלם. אני חושבת שזאת היתה הנקודה בה נפל לי איזה אסימון והבנתי שכשאת מוציאה משהו מעצמך החוצה יכולים להפתח מליון ערוצים. והם כבר לא בשליטה שלך. הם כבר לא רק שלך. משהו נחשף שם ומישהו לוקח את זה הלאה.
הגר אשחר ניר
מאותה נקודה לקח עוד איזה 7-8 שנים עד שעשיתי את הצעד הזה האמיתי של לקחת את המילים ולבנות להן בית כי אני מבשילה לאט. והסיבה היא לחלוטין כי משהו בבטן בער בי לצאת החוצה. לצאת לאור. וכי רציתי לפתוח את הדלת הזאת כבר.

מה היו החששות שלי כשחשבתי לפתוח את הבלוג?

יש לי זיכרון חד ובועט משנה א' שלי בשנקר. אני עולה במדרגות עם תיקיה ענקית לשיעור רישום ואחרי, במרחק שניים שלושה מטר עולות שתי הבחורות הכי תל אביביות מגניבות של המחזור שלנו. אלה שתמיד הסתכלתי עליהן בהערצה כי לא חשבתי שאני מהסוג שיכול להיות כזה. והן קראו לי. הסתובבתי אליהן והן שאלו אותי "נכון את קיבוצניקית?" אמרתי כן. כי זו האמת ואני גאה בה. אבל בתוך תוכי הקיבוצניקית הזאת רצתה שיראו בה דברים אחרים. עברו אז כבר 5 שנים מאז שעזבתי את הקיבוץ ורציתי להבין את העולם שבחוץ. להיות חלק ממנו. והן גרמו לי להבין שדרכי עוד ארוכה. הן גם היו הטריגר שלי למצוא את הבידול שלי בתוך הפס ייצור הזה שממנו הגעתי.
הגר אשחר ניר
גם בבלוג הרגשתי ועדיין מרגישה בכל פעם מחדש את החשש הזה. של ה"קיבוצניקית" שיצאה מהקיבוץ אבל אי אפשר היה להוציא את הקיבוץ ממנה. הפחד הזה שלא יזהו אותי. שאני "עוד אחת". שלא ישמעו את הקול שלי. שהוא כל כך שלי. ועבר כל כך הרבה מאז. והתפתח. והשתנה. זה פחד משתק במידה מסויימת ולמדתי לדבר אליו. להשקיט אותו. לתת לו מקום אבל לא יותר מדי. אף פעם לא הייתי מונעת מ"מה יגידו". כן עולה בי היום לפעמים החשש "האם יגידו". האם אני מספיק מעניינת. האם אני מעניינת רק את עצמי או שיש למסרים ולמילים שלי מקום גם בעולם הגדול.

את כותבת המון, גם בפייסבוק גם למגירה, מה ההבדל בין הכתיבה במדיה השונים?

אני חושבת שההבדל הוא במיידיות ובטיימינג.
הפייסבוק הרבה יותר זמין לי. מיידי לי. יומיומי. דברים שאני כותבת לפייסבוק הם בדרך כלל דברים שקורים עכשיו. בשוטף. היום. מחר הם כבר לא יהי רלוונטים. זאת אומרת רלוונטים כן. אבל כבר אי אפשר יהיה למצוא אותם. פייסבוק לימדו אותנו לגלול אל עבר האינסוף ומה שעבר. עבר.
הכתיבה שלי לפייסבוק חיה את הרגע. אני פחות שוקלת מילים שם. פחות מתעקשת על נראות אחידה ועל דברים שבבלוג אני יכולה לעקב פוסט גם כמה חודשים בגלל שלא מצאתי את המילה המדוייקת או הויזואל המתאים.
את האינסטגרם אני מנהלת לגמרי מהבטן ועוד לא מצאתי מספיק זמן כדי לחוות אותו בצורה מעמיקה ולנצל את הפוטנציאל שלו. מה שכן אין אצלי קופי פייסט, הטקסטים תמיד שונים בין המדיות והמקומות. תמיד.
בבלוג אני פנאטית. פרפקציוניסטית. קשה עם עצמי הרבה יותר. פחות מתפשרת. להכל צריך להיות מחקר וסימוכין. הפוסטים המקצועיים שלי הם עבודת תזה בדרך כלל שהתמצות שלה מגיע לבלוג. אני טוטאלית שם ושמה את כל כולי בפנים. הפוסטים האישיים יותר מתחברים ברמה זו או אחרת למקצועיים. יש קשר עקיף ביניהם. לפעמים רק אני יודעת מה הוא ולפעמים אני חושפת אותו וגם הם לא קצרים בדר כלל ועמוקים הרבה יותר ממה שאני מרשה לעצמי לשים בפייסבוק.
והמגירה, הו המגירה, כמה היא מכילה המגירה הזאת. אני מעמיסה עליה את כל מה שאני לא מצליחה להוציא החוצה, היא יודעת ושומרת את הכל. כנראה לרגע המתאים. היא יודעת. ואני בדרך כלל מקשיבה לה.
הגר אשחר ניר

איך יש לך זמן לכתוב פוסטים, את אשה כל כך עסוקה?

המורה שלי לספרות בכיתה י׳ העיפה אותי מהשיעורים שלה ואמרה להורים שלי שאני חסרת תקנה וצריכה טיפול שיחזיר אותי למסלול. היום אני מבינה שהיא היתה פשוט כל כך משעממת שלא הצלחתי להתרכז בשום דבר שיצא לה מהפה. ובמקום להקשיב לה בשיעורים כתבתי שירים וסיפורים. אבל היא לא ידעה להעריך את זה. היא היתה מהדור שמסרס, לא מהדור שמאזין. ואני המשכתי לכתוב. כל הזמן. בכל רגע שהראש איבד קשב, היד והעט מצאו איזה נייר. לפעימים זה היה ציור, לפעמים שיר. או סיפור.

מאז המצאת הנוטס אני אדם אחר. קופץ לי משהו לראש, אני יכולה גם באמצע נסיעה לעצור רגע בצד ולרשום. אני כותבת בהמשכים. לפעמים התחלות לפעמים סופים. אני כותבת בלילות. כששנתי נודדת והמילים משתלטות עלי. אני כותבת כשאני צריכה הפסקה למוח מהעבודה. כשאני מרגישה תקועה עם דברים אחרים. אין לי זמנים לכתיבה. זה לא עובד אצלי. אני צריכה שזה יבוא מעצמו. הכתיבה משחררת אותי. היא כמו תרופה. כשאני חוזרת עצבנית הביתה או מלאת התרגשות ממשהו שקרה האיש שלי אומר לי לכי תכתבי. תחזרי יותר רגועה.
ברגע נתון זה יש לי בנוטס 635 פוסטים פתוחים. בערך 80 מתוכם הם בכלל פוסטים שעוד לא נפתחה להם קטגוריה בבלוג כי עוד לא פיצחתי איך לחבר אותה אליו. חלקם במצב צבירה של רעיון כללי. התחלת איסוף נתונים וחלקם במצב מאוד מתקדם. אני לא מהאנשים שיכולים לכתוב פוסט ולהעלות אותו. אני צריכה זמן. אינקובציה אם אני משאילה רגע את המילה שלך. לוקח לי חודשים להוציא פוסט לאוויר העולם. בדרך כלל הם מתבשלים בבישול איטי. על אש קטנה. כמו הרבה שבתות של חמין ביחד. ויוצאים פתאום. מגיע איזה שהוא רגע שקשה לי להסביר אותו במילים. שהכל מתחבר ומתבהר לי. יש פוסט שבועט וצועק לי שהגיע זמנו. ואז אני יושבת על הטוסיק ולא קמה עד שזה באוויר.
 הגר אשחר ניר

מה ההשפעה של הבלוג עלייך באופן אישי ובאופן עסקי?

הבלוג הוא המגרש הביתי שלי. אני מרגישה שמצאתי מקום שיש בו מרחב מאפשר ופתוח לעולם שהוא אני. אני במקומות המקצועיים שלי. אני במקומות האישיים שלי. והחיבורים המדהימים שאני מגלה תוך כדי כתיבה בין שני העולמות האלה. אני חושבת שהרבה תהליכים בחיים אם לא כולם מתחילים מ"אין" משהו שחסר לי. משהו שבוער בי לגלות או שחסר למישהו אחר ואני יודעת שאני יכולה לתת לו. המרחב הזה מאפשר ל"אין" להפוך ל"יש".
גיליתי דרך הבלוג קהלים שלא ידעתי על קיומם. נפתחו בפני דלתות לעולמות שלא חשבתי שאי פעם אכנס אליהם. ואם חשבתי זה היה עמוק עמוק בתודעה הפנימית. כמו חלום רחוק ובלתי מושג. כמעט כל פוסט שאני כותבת מביא לי לקוחות חדשים. גם האישיים וגם המקצועיים. הבלוג פתח לי דלת לעמוד על במה ולהרצות. הוא הביא לי קהל שגרם לי לבנות ולפתוח קורס למעצבות. הבלוג מאפשר לי להאמין ש"יש". שהאופטימיות היא דרך חיים והיא לא רק אצלי בלב. היא במיקרוקוסמוס של העולם. רק להעז וללחוץ על הכפתור של לפרסם.
הלוואי והיה לי עוד שעה שעתיים ביום רק כדי לכתוב עוד קצת. אני חושבת שבשורה התחתונה הבלוג פתח לי שער לתודעה עצמית מאוד גבוהה והמון דלתות לעסק שלי שקיבל חבר שהולך איתו יד ביד ומלווה אותו מהצד. מזמין חברים מעכשיו ומפעם, לקוחות וחיבורים מרתקים ובזכותו מתממשים חלומות ומתנפצות חומות.
הגר אשחר ניר

כולנו אוהבות תגובות, מה התגובות הכי מפתיעות שהגיעו אלייך מהבלוג?

מישהי מאוד מוכרת פנתה אלי אחרי הפוסט שכתבתי על איך הגיעו הילדים שלי לעולם וסיפרה לי שהיא "אלהורית" (לא מעוניינת להביא ילדים לעולם) ועם זאת היא התחברה לפוסט שלי בגלל האין הגדול שהיה בו. אצלי בגלל הילדים. אצלה בגלל האהבה. היא שמעה עלי הרבה פעמים והרבה לפני הפוסט הזה אבל הפוסט הזה הוא מה שגרם לה להרים אלי טלפון ולבקש הצעת מחיר.
ישב מולי מנכ"ל של חברה מאוד גדולה. ואמר לי הזמנתי אותך היום לפגישה כדי להגיד לך שאני קורא את כל מה שאת כותבת ואני נפעם ומעבר לכישרון שלך, הפוסט שלך על הילדים הוא הסיבה שאת תקבלי את העבודה הזאת.
אני מקבלת הרבה מיילים מאנשים שלא מגיבים בפוסט עצמו. הרבה גברים הגיבו לי בפרטי על האומץ לחשוף את החיים האישיים ואת הסיפור של הילדים. התגובות של הגברים הפתיעו אותי מאוד. חידשתי כמה וכמה קשרים ישנים בזכות הבלוג.  מגיעים אלי הרבה לקוחות מהבלוג. הרבה. וזה תמיד מדהים אותי מחדש.

איפה את רואה את הבלוג שלך בעוד שנה?

וואו. אני רואה אותו כמפתח מקצועי ומקור ידע לקהילה שמורכבת מקהל של אנשי מקצועות העיצוב, האסטרטגיה והמיתוג מצד אחד ובעלי חברות ועסקים מהצד השני. אני מאמינה שהבלוג שלי הוא מסוג ה"חובת קריאה" עבור כל מי שיש לו נגיעה למותגים, בין אם הוא המותג עצמו ובין אם הוא בתפקיד בתוך חברה. יש בו ערך מוסף רב ואפשר להשתמש בידע ובכלים הפזורים בפוסטים כדי לקדם מותגים ועסקים.

 

אני רוצה להאמין שתוך שנה מהיום יצאו לאור חלק ממוצרי התוכן שאני מפתחת כדי לתת ערך נוסף לשקדנים שרוצים להעמיק בחומר עוד. אחד הדברים שבוערים בי הוא לייצר קורס המשך למתקדמים, למעצבים שעברו את הקורס הנוכחי. ולפתח קורס דיגיטלי שיאפשר למידה מרחוק. דבר נוסף, הוא ישמש במה לספר שלי "החיים.קצרים", ספר של סיפורים קצרים ושירים שאני נמצאת בהריון מתקדם איתו. אני והמגירה שלי ויצא לאור מתישהו בעתיד הקרוב.
+++++++++++++++++++++++++
תודה הגר על המילים, התובנות, המחשבות והעיצוב של הבאנרים בפוסט הנוכחי (ועיצוב האתר שלי בכלל). נכון שהיא משהו מיוחדת במינה? אז אם אתן ואתם רוצים לשמוע עוד (ותאמינו לי, אתם רוצים!), וללמוד מהגר אשחר ניר על הבלוג, העסק, השילוב ביניהם, המיתוג, העשייה, העסקים, החיבור ביניהם ובין הבלוג וביניהם ובין עצמם – הזמינו עכשיו את המקום שלכם בסדנת אומן של הגר אשחר ניר בהאבבלוגינג – החממה לבלוגינג מקצועי. הרשמה לערב סדנת אומן של הגר אשחר ניר.
אשמח לקרא איזה משפט דיבר אלייך בפוסט ומה לקחת ממנו לעצמך?

12 תגובות

ספרו לי אם אהבתן את הפוסט ולמה

תגובות נוספות

יונית צוק