שאלו אותי לפני כמה ימים "למה בלוגים? מה את מוצאת בהם?" התשובה יצאה לי מהפה באופן אוטמטי – הבלוגים זה שיח, הבלוגים זה מתן תשובות לקהל, הבלוגים זה מקפצה ענקית ליזמות ולצמיחה, הבלוגים זה עולם ומלואו. וכשיודעים לחבר היטב בלוג לעסק לקהילה, רק דברים מתוקים יכולים לצאת משם.

הזמנתי את ליהי להתראיין, כי אני אוהבת את הבלוג שלה, את העשיה שלה, את היזמות שלה. אבל, רק אחרי שסיימתי את הראיון איתה, הבנתי עד כמה האשה הזאת היא עולם ומלואו. השראה ליצירה, תעוזה, אמונה בחזון, חוכמה וכח.
אזהרה – פוסט שעושה חשק למתוק. (כל התמונות נלקחו מהאתר ומהפיסבוק של מותק בוטיק סוכר). 

מתי התחלת לכתוב בלוג?

השאלה ה"פשוטה" הזו  שלחה אותי לחפש במורד "דרך הזכרונות" כדי לחפש את הבלוג הישן שלי. לצערי – לא מצאתי אותו. נורא סיקרן אותי לקרוא מה כתבתי בפוסט הראשון, והשני, והשלישי – אבל האמת היא שאני לא זוכרת על מה הם היו…אני כן זוכרת שהמדיה הזו היפנטה אותי מהרגע שנחשפתי אליה דרך בלוגרים מחו"ל, האפשרות להגיע לכ"כ הרבה אנשים – ריתקה אותי.

לא מזמן עשיתי סדר בארגזים ישנים שאוכסנו במחסן בבית הוריי, מצאתי שם עשרות יומנים מותחלים שלי כילדה. ברובם ככולם יש שם דף שמציג אותי, כדי שאם אי פעם היומן שלי יהפוך לרב מכר אחרי שאהיה מפורסמת וחשובה נורא (בהשראת אנה פרנק) – אז שאף אחד לא יפספס ששנאתי חשבון, או שרציתי שני ילדים – בן בת. כל היומנים ננטשו אחרי זמן לא רב – בעיקר בגלל תחושת הסתמיות של 'למי אני כותבת?', לא התחברתי למשמעות הפשוטה של 'לכתוב למגירה'. למה לכתוב אם אף אחד לא יקרא? בבלוג הבעיה הזו נפתרה. אני כותבת – ואנשים אשכרא קוראים…

איך הגעת לעולם של המתוקים ולבחירה של לימודי קונדיטוריה?

תמיד תמיד תמיד אהבתי לאפות. לבשל – עד היום – פחות. זה היה חלום חיי להפוך לקונדיטורית. כשהתלבטתי אחרי הצבא מה ללמוד – רציתי ללמוד קונדיטוריה. אז למדתי תקשורת בשביל התואר, וקונדיטוריה בשביל הנשמה. עבדתי אצל רפי כהן והמשפט הזה שרפי  אמר לי בזמנו "מה את עושה על ה-FLOOR ? בואי למטבח" ממצה בדיוק את החוויה שלי. תמיד רציתי לעסוק בקונדיטוריה – השאלה היתה רק איך, ולהפסיק "להתעסק בשטויות".

מה היתה המוטיבציה לפתח בלוג?

זה נשמע בומבסטי – אבל הבלוג התחיל כשהעסק היה עוד קטן ומשפחתי והכרתי את כל הלקוחות. רציתי דרך לדבר איתן. שופר. וזה היה גם אופיו של הבלוג. חף כמעט מכל סממנים מסחריים. בהמשך כשהעסק גדל הבנתי שזו יכולה להיות גם תקשורת דו כיוונית – ואז המוטיבציה לכתוב גדלה עוד יותר.

היום הבלוג הפך לסוג של שופר 'דו-ראשי' – אני משתמשת בו גם כדי לספר על חידושים אצלנו, אירועים, מוצרים חדשים, פירסומים אינפורמטיבים, וגם –  אישי. אני מאוד אוהבת את האפשרות לספר כל מיני אנקדוטות על חיינו, דברים שעשינו, מקומות שביקרתי, יום שהיה לי, לפרגן. את הבלוג – רק אני כותבת.

אילו גילגולים הבלוג עבר במהלך השנים?

ראשית – הפלטפורמה ההתחלתית שלו היתה באתר 'תפוז'. בזמנו לא התאפשר דומיין עצמאי לבלוג שהתאכסן אצלם – וזו היתה הסיבה העיקרית שעזבתי. היה לי חשוב שיהיה לי  URL בלתי תלוי. בהמשך התווספו ווידג'טים שונים – קישור לאתר, לחנות המקוונת, לאתרי בנות צוות העיצוב שלי, לפייסבוק… עד לעיצובו הנוכחי, שגם יעבור רענון בקרוב

איך הגית את רעיון הDT? למה זה טוב? למה זה תרם?

רעיון ה-DT  אומץ מתחום הסקראפבוקינג. בחו"ל יש כאלה צוותי עיצוב להרבה חברות יצרניות.
קצת אחרי שילדתי את קטינא בכורתי – גילתי (להפתעתי. באמת!) שכבר אין לי כ"כ הרבה פניות וזמן כמו קודם – ופרויקטים קצת נזנחים. בהמשך – העסק גדל ולא הגעתי לעדכן את הבלוג בתדירות בה רציתי. אני מניחה שגם בחו"ל הצוותים האלה נולדו מתוך אותו צורך ואילוץ שאי אפשר לעשות הכול לבד. אז ראיתי את הפורמט בחברה מחו"ל, ובהמשך ראיתי יישום שונה של אותו עקרון גם אצל מרתה סטיוארט – ואז נפל לי האסימון שגם אצלי זה יעבוד.

למה זה טוב? ראשית – זה התגלה כסופר טוב מאוד! מעבר לזה שנמצא פתרון לבעיית הזמן – גיליתי את הגדולה של צוות. נותנים מוצר מסוים לחבורה כשרונית ויצירתית – ופתאום רואים יצירתיות מהי. כל אחת נותנת אינטרפרטציה  שונה למוצר – זה פשוט 'פותח את הראש'. פה גם תרומתו העיקרית של הצוות שלי. הרבה מעבר לתרומתו המיידית והברורה – הנשים האלה הרבה פעמים מאירות לי דברים בצורה חדשה וחדשנית שרק בשביל הנקודות האלה –  הכול היה שווה (וזה מבלי להזכיר את החברות השוות שנהיו לי 😉 )

האם היית מגיעה לאן שהגעת גם ללא הבלוג?

שאלה מעניינת. אני מניחה שלא… הבלוג הוא סוג של 'שלח לחמך' שאתה אף פעם לא יודע לאן האדוות יגיעו, למי ומתי. בהחלט היו אדוות שהגיעו למקומות מעניינים שאילולא הבלוג – קשה היה להגיע אליהן.

מי קהל הקוראים שלך? איך את מתיחסת אליו?

נשים. על כל האורך, רוחב ועומק המילה. אני מאוד משתדלת להתייחס למי שקוראת בכבוד – משתדלת לא לפספס אף פניה או שאלה. אם מבקשים הבהרה – אמצא זמן ואבהיר במייל מפורט או בטלפון או אזמין לחנות לבוא להדגמה חיה, אם יש כמה בקשות להבהרות – אפרסם הסבר מפורט יותר בפוסט עוקב. אני משתדלת לצ'פר את מי שקורא בבלוג קנדי או בהטבות כאלה ואחרות – חשוב לי שידעו שאני מעריכה את זה שאנשים מפנים זמן ומתיישבים לקרוא מה שכתבתי.

למה עשית סדנאות צילום ושיווק וימי צילום תדמית בחנות?

אני רואה במותק-בוטיק סוכר ישות הנסמכת ומורכבת משלושה קודקודים – חנות-בלוג-קהילה.

הקהילה היא משהו שמאוד חשוב ומשמעותי לי, חשוב לי שהנשים (רובו המוחלט של קהל זה הוא נשי – לכן אתייחס בלשון נקבה) המרכיבות אותו תתרמנה מאיתנו. שאוכל להעצים אותן, לבסס אותן, לתרום להן, לחזק אותן.

רבות מהלקוחות שלנו בחנות הן נשים עצמאיות שעושות בעסק שלהן הכל בעצמן. כולל , לדוגמא, צילום המוצרים שהן הכינו.
עסק של עוגות מעוצבות הוא מצד אחד לא מספיק גדול כדי להפיק ימי צילום מקצועיים דו-חודשיים, וגם מתחדש בתדירות גבוהה יחסית כי כל הזמן יש פרוייקטים ועוגות חדשות. לתת למעצבת עוגות את הכלים לצלם בעצמה – זה מבחינתי להעצים אותה. במובן הכי גשמי של המילה. זה עוד כלי לארגז הכלים שלה. לכן יזמתי את סדנת הצילום עם דנה ישראלי. מעבר לתכנים טכניים,  ביקשתי מדנה שבמפגש שלנו תוסיף מפגש מעשי שיכלול נגיעות סטיילינג, העמדה, קבלת יד מכוונת שלה, צפיה בה. כך גם המשתתפות קיבלו הדגמה בלייב איך עובד צלם מקצועי, איך מעמידים סט, טיפים קטנים מהמקצוענית – וגם כל אחת יצאה עם צילומים מקצועיים ממש.
כך גם עם הסדנה של מיה לנדאו. בעסק של מעצבת עוגות – המעצבת היא גם אשת השיווק, הרצאה עם טיפים וכלים של מיה היא העשרת סל היכולות של בעלת העסק ולכן הצעתי אותה לקהילת הלקוחות שלנו.
בנוסף זימנתי את הלקוחות לימי תדמית וצילום – המחשבה היתה איך אני יכולה לעזור ולתרום לעסקים של הלקוחות שלי. אצל רובן המכריע העסק הוא 'וואן-וומנס-שואו'. הן הפנים של העסק – ועדין לרובן אין תמונה טובה שלהן שהן יכולות להעלות לאתר שלהן, לפייסבוק, לבלוג… מתוך זיהוי הצורך הזה – יזמתי את ימי התדמית האלו. יום בו מעצבת תוכל לבוא, תקבל איפור מקצועי, תצטלם ותצא עם ארסנל של בין 7-10 תמונות טובות, איכותיות, יצוגיות. מהיום האחד הזה – נוצרו עוד ארבעה – פשוט כי הדרישה היתה כ"כ גדולה. באותם ימים אני לא מנסה להרוויח מהלקוחות שלי, זאת לא המטרה. אני רק מכסה עלויות. אני רוצה להעצים את הקהילה החשובה הזאת.

תספרי קצת על ההיסטוריה של העסק – איך הוא נבנה, מה היו הגילגולים שלו, מאיפה האומץ להיות עצמאית?

תמיד ידעתי שאני רוצה להיות קונדיטורית. אחרי שהשלמתי את ההכשרה המקצועית – התחלתי לאפות ולמכור מהבית. בשיטוט אקראי באינטרנט ראיתי עוגות חתונה מבצק סוכר ומזילופי קרם חמאה – ופשוט רציתי גם!  בזמנו התחום היה ממש בחיתוליו בארץ אז הלכתי לסדנא של פיסול עוגות, ציור על עוגות ו… זהו. כי זה מה שהיה.
הכנתי כמה עוגות לחברות של אמא שלי שטרם נחשפו לעניין והתלהבו נורא, ומפה לשם – ההזמנות לעוגות יומולדת עלו על ההזמנות לעוגות ומאפי קונדיטוריה קלאסית, ואני הפכתי את העסק לעוגות למסיבות.

כאשר שוטטתי באתרים בחו"ל – ראיתי שיש המון ציוד שלא ניתן להשיג בארץ וחשבתי לעצמי שאם אף אחד לא מייבא את האביזרים לתחום הזה לארץ – למה שזו לא תהיה אני? יצרתי קשר עם 3 חברות בריטיות מובילות (PME FMM SUGARFLAIR) ואחרי כמה חודשי התכתבויות וטלפונים – פשוט קניתי כרטיסי טיסה ליריב ולי, שכרנו רכב וטסנו לאנגליה להכיר אותם, להציג את עצמנו, ואולי לחזור עם זכיון אחד. בסוף אותה נסיעה חזרנו עם שלושת הזיכיונות הבלעדיים אצלנו!

משם בארץ זה כבר ממש התגלגל מהר – יריב התפטר מעבודתו כסוחר אופציות במט"ח והתחלנו בלשכור מקום, לשכור מחסן שיעמוד בתנאי משרד הבריאות, כשרויות ורבנות, תקנים ומכון התקנים, משרד הבריאות, יבוא, מכס, עמילות… בבת אחת מעסק שהכין עוגות בבית – הפכנו לעסק של גדולים! בהמשך יצרנו קשר עם חברות נוספות, נסענו לארה"ב ואנגליה  כדי לסגור עם חברות נוספות, נסעתי ללימודים והשתלמויות בחו"ל, נסענו לתערוכות ותחרויות (וזכיתי במדלית ארד!). לפני כמה שנים עלה לי רעיון לאבקה שבהוספת מים היא תהפוך לקרם לקישוט. כמו פודינג אינסטנט או ג'לי. חברנו לחברת גלעם ויחד פיתחנו מוצר שהגיע למדפי מגה, רמי לוי ושופרסל. מהקשר עם גלעם למדנו הרבה – אבל מכיוון שמדובר בחברה גדולה, שמתנהלת בקצב ובבירוקרטיה של חברה בסדר גודל כזה, היה לנו קשה לעבוד בקצב האיטי, לדחות סיפוקים ולעשות הכל בקצב שלהם – אז נפרדנו בידידות, שכרנו קו ייצור במפעל מזון במרכז והתחלנו בפיתוח מוצרים משלנו. כך הקמנו את מג'יק קולורס.

לפני שנה וקצת, עם התרחבות העסק (והמשפחה) הקמנו ועברנו למפעל משלנו . אנחנו תמיד צוחקים ואומרים ששנה שעברה אני ילדתי תאומים ויריב ילד מפעל – מפעל מזון שמייצר היום את כל הליין של מג'יק קולורס, מפתח כל הזמן מוצרים חדשים, מייבא, מייצא ומפיץ לחנויות בכל רחבי הארץ. הפרדנו לחלוטין בין המפעל לחנות והיום שני העסקים פועלים כשתי יישויות נפרדות הניזונות זו מזו. ב-2014  'מותק-בוטיק סוכר' נכנסת לשנת העשור שלה וזה מרגש אותי מאוד.

אם היית שואלת אותי לפני 15 שנה מה אהיה שאהיה גדולה – בחיים לא הייתי אומרת 'עצמאית'. מאיפה האומץ? בהתחלה זה בכלל לא היה אומץ – פשוט נאיביות. לא ידעתי במה זה כרוך.:) היום במבט לאחור, על ליהי ויריב שנסעו לאנגליה, קנו חולצות מכופתרות במיוחד, שכרו רכב וליהי ענדה תכשיטים של אמא שלה – אני מחייכת ורואה כמה צעירים ותמימים היינו, לא האמנו שזה מה שייצא מהאפיה במטבח הקטן ברמת-גן, ולכן זה באמת לא היה אומץ. אולי קצת העזה לחלום בגדול…

האם יש לך שותפים לעסק או שזה וואן וומן שאו?

קודם כל יש לי את יריב, בעלי. שותפי לחיים ולעסק. זה המעגל הקרוב והמיידי. אח"כ יש לי את לודמילה, שגית ואריאלה בחנות, קייט, אינשם, שיינה, שאדיה וגיורא במפעל שהם שותפים לעשיה ולהצלחה. מעגל שותף נוסף הוא המשפחה והחברים שמספקים עזרה עם הילדים, רצים להביא מהמסגרות, מאמצים אותם לתקופות קצרות (כמו בזמן פתיחת החנות שאז זוג חברים אחד כזה היה ממש אורח הכבוד אצלנו באירוע הפתיחה), וכמובן מדריכות הסדנאות וחברות צוות העיצוב.

איך את מספיקה הכל?

תלוי מה זה הכל… בגדול – מעט שעות שינה! 🙂
וברצינות – יש ויתורים קטנים – הכיור לא תמיד נקי, הכביסה לפעמים נלבשת מהחבל, ערימת הניירת על השולחן שלי לא קטנה בקצב הרצוי. סדרי עדיפויות שנקבעים ומשתנים כל הזמן.

***

איזו אשה! איזה סיפור הצלחה. מעורר השראה. תודה לך יקירה על הראיון המתוק והמרענן הזה. שמחה שאת מבינה את משמעות הבלוג לפיתוח השיח עם הלקוח.
אני לומדת הרבה מהראיון עם ליהי על החשיבות של הקהל, על יצירת קהילה נאמנה. על משמעותו לבלוג ולפיתוח העסק, ואשמח להרחיב על נושא זה בפוסט הבא.

מה אתן אומרות? מדהים לא?