סטוריטלינג - מה הסיפור?

על סטוריטלינג בכלל ובלוגים בפרט – מאת זיווה רענן

את זיווה רענן פגשתי בזכות הפרלמנט, היא חברה וקולגה של מיכל מנור בן ארי, וקו מנהלת קהילת טיולים בראש טוב, והגיעה לקורס הפרלמנט לפני שנתיים בזכותה. זיווה, כשמה, מפיצה זיו ואור, הן באמצעות הבלוג שלה "שמתי לב" והן באמצעות העשייה שלה. זה תמיד מרגש אותי ללמד נשים שהן מבוגרות ממני במספר שנים, ולראות את העיניים שלהן נוצצות לאור התכנים החדשים שאני עוזרת להן לגלות. ובעיקר, תכנים חדשים בעצמן שהן מגלות. ואז הגלגל הזה מתגלגל, ואני נחשפת לתכנים חדשים ומסקרנים בזכות הבלוג שלהן, ואני צומחת בזכותן. זה מרגש כל פעם מחדש.

זיווה כתבה לבלוג שלי פוסט אורחת על סטורי טלינג, על נושאים בעלי ערך ומשמעות ועל עולם התיירות

בעולם היום, כשהתוכן הוא דומיננטי וחשוב ביותר, כדאי לכם לקרא איך הסטוריטלינג יכול לעזור לכם בבלוג, בשיווק העסק ובאתר. המשיכו לקרא ולפתח את הראש.

לא על האסקפיזם לבדו

כשפתחתי את הבלוג הראשון שלי, "שמתי לב" ,   בלוג טיולים בעיקרו, ידעתי מהרגע הראשון שאני רוצה לנצל את הבמה הזאת שאני יוצרת לעצמי כדי לספר על דברים שהם בעלי ערך ומשמעות בשבילי וכדי לבטא דעות, מחשבות ורעיונות.

אולי זה משהו במורשת שלי שמנקר לי כל הזמן בראש ואומר שאי אפשר לדבר על טיולים רק במובן של הנאה, כיף ואסקפיזם טהור. חייבת להיות גם משמעות לדברים, ולתחביב הטיולים היקר צריך להיות צידוק.

אם להסתכל מנקודת מבט חיובית נטולת שיפוט עצמי – יש בי סקרנות לתרבויות ויש לי צורך אישי לבטא את עצמי ולחבר בין שתי האהבות האלה.

כך או אחרת, הריאיון הראשון שערכתי היה עם ירון וייס, מדריך טיולים לגאורגיה וארמניה, שהוא אחד ממובילי המאבק בארץ למען ההכרה ברצח העם הארמני.

כשאני חוזרת היום לפוסט הזה הוא משעשע אותי כי ברור לגמרי שלא היה לי מושג כיצד מראיינים, ומצד שני אני מתפעלת מכך שכתבתי לא רע למרות הכול. סיפרתי קצת על עצמי ולמה הנושא חשוב לי. סיפרתי על ירון ועל מה שחיבר אותו לעם הארמני. תיארתי את ההיסטוריה של ארמניה כפי ששמעתי אותה מפי ירון ונתתי לה מסגרת של סיפור אישי. אני חושבת שזו הסיבה שהפוסט היה פופולרי במשך הרבה זמן למרות שהוא היה בסך הכל פוסט מס' 7 בבלוג החדש והטרי שלי. הרי פוסטים עם מידע ניתן למצוא ברשת, אבל פוסט שמעביר את המידע דרך הפרספקטיבה האישית מייצר גם הזדהות.

אנשים ברחוב בפולין

מה כבר אני יכולה לתרום בתקופה של הצפת מידע?

ככל שהמשכתי במסע הבלוגינג הדברים נהיו יותר מורכבים. המשכתי בדרך שלי, אבל אבדה לי התמימות של הימים הראשונים. ראיתי כמה יש ללמוד. איבדתי קצת מהתעוזה. הבנתי שיש מסביבי המון כותבים. הפרופורציות הרתיעו אותי. ראיתי את המשקל הרב שבלוגרים נותנים לטיפים ולהמלצות, וזה השפיע גם עלי. התיישרתי קצת בקו, ועדיין התחושה הראשונית והמטרות שהיו לי אז לא השתנו.

בתחושה שלי מה שיש לי ולחברי הבלוגרים לתרום לעולם התיירות הוא דווקא ממד החוויה ונקודת המבט הייחודית, זו שרק אני יכולה לייצר מפני שאין עוד מישהו בעולם שדומה לי. זה נכון בכל תחום, וכיום זו המנטרה בתחום העסקים, אבל אני רוצה לחדד דברים שייחודיים לתחום התיירות.

רובנו היום טסים מדי פעם וצוברים חוויות. יש מבחר גדול של טיסות זולות ויש אנשים שהמזוודה שוכנת אצלם דרך קבע בהישג יד, כי כשהם חוזרים כבר יש יעד חדש באופק. יש אפילו יומרה בבחירה להיות בלוגרית של טיולים בסיטואציה שבה רבים כל כך מטיילים לא פחות ממני. המידע מצוי מסביב בשפע, וקבוצות הפייסבוק השונות עונות כמעט על כל שאלה שעולה. אז מה אני יכולה לתרום?

בעולם התיירות (ואולי לא רק בו) יש יתרון ברור לבלוגים הנישתיים. מי שמכיר יעד מסוים לעומק ימשוך את הקהל הנוסע אליו. מי שכותב לציבור שומרי הכשרות או למטיילים הטבעוניים עונה על צורך אמיתי. אבל מי שכמוני כותב בלוג כללי לציבור הרחב – מה יחזיק את הקוראים בבלוג שלו?

כוחו של סיפור

בשיטוט בסצנת הבלוגים העולמית אני רואה בלוגרים ותיקים שמתגאים בסיפורים שהם כותבים.

הזוג שמאחורי הבלוג uncornered market – דן ואודרי – מצהירים:

Life is a jorney, stories are our mile markers

uncorneredmarket בלוג טיולים

הבלוגרית שנון אודוניל, שזכתה לאות הוקרה מאת מגזין נשיונל ג'אוגרפיק, כותבת:

A life of travel creates a story of the world worth telling

בלוג טיולים

הסיפור הוא הדרך הטובה ביותר לרתק אנשים

ג'ודי אטנברג, בלוגרית ותיקה ומוערכת טוענת שאמנם המונח סטורי טלינג הפך למילת באזז, ועדיין אין זה משנה את העובדה שהסיפור הוא הדרך הטובה ביותר לרתק אנשים.

היא פתחה את הבלוג שלה Legal Nomads לפני עשר שנים. הסיפורים שהיא כותבת הם בעיקר דרך הפרספקטיבה של האוכל. תרבות האוכל היא המפתח שלה להבנת התרבות המקומית. בעמוד הבית של הבלוג היא מציגה אותו כך: telling stories through food.

אטנברג היא צליאקית, והיא מספרת שחלק מהאובססיה שלה לאוכל התחילה מכך שנאלצה לחקור אותו כדי לתת מענה לצורך שלה עצמה. תחילה סיפרה רק סיפורים על חוויותיה והתנסויותיה בתחום הזה, ובמשך הזמן החלה לקבל פניות של קוראים שביקשו מידע כי חששו לטייל בגלל המגבלה. היא הבינה שהקוראים שלה זקוקים למידע והחלה לכתוב המלצות. כיום ההמלצות מאוד השתכללו והיא פיתחה מעין "כרטיסי צליאק" לאזורים שונים בעולם. אבל עדיין היא רואה את המהות של עשייתה בסיפורים. אחת הקוראות שלה כתבה לה שלעולם לא היתה מגיעה למתכון שלה לולא הסיפור המרתק שסיפרה עליו.

ג'ודי אטנברג מוזמנת להרצות בכנסי  NAFSA – אגודה בינלאומית לאנשי חינוך מכל העולם, ובכנסי Tbex – הכנסים המקצועיים של אנשי המדיה והבלוגרים מתחום התיירות. היא מרצה על פי הזמנה וכותבת כפרילנסרית לנשיונל ג'אוגרפיק, לניו יורק טיימס, לגרדיאן ולעיתונים נחשבים אחרים. לצערי גיליתי שהיא סובלת מבעיה בריאותית קשה. בשנה האחרונה היא כמעט ואינה פעילה, ועדיין הבלוג שלה מככב גבוה בדירוג הבלוגים העולמי.


View this post on Instagram

I’ve mentioned I was working on a long post about my decade of nomadic living. It’s finally here and I’m excited to share! I wasn’t kidding about the length. It’s 7600 words. I go through the stories behind the posts, selecting the writing that was most important over the last ten years. Today is my one year tapaversary, and my life certainly has changed. Going through my old posts was difficult but cathartic, and a far better way to commemorate the date than a discussion about the spinal tap itself. I’m very grateful for this living tree memory bank I have of my travels. At the end, I’ve included FAQs from readers about what’s next for me and for the site. A big thanks to @candacerardon for this wonderful illustration of bun rieu, the 🍜 I fell for in Vietnam. Post at legalnomads.com/10-years, or see profile for direct link.

A post shared by Jodi Ettenberg | Legal Nomads (@legalnomads) on

באחד מכנסי Tbex היא היתה מה שנקרא keynote, כלומר מרצה מרכזית המדברת בפני המליאה, והיא בחרה לנצל את הבמה כדי להסביר מדוע עולם הטרוול בלוגינג זקוק למספרי סיפורים. ריכזתי כאן את עיקרי דבריה.

ג'ודי אטנברג: מדוע עולם הטרוול בלוגינג זקוק למספרי סיפורים

לנרטיב יש כח להשפיע על אנשים. סיפור משנה את הדרך שבה המח מעבד מידע. סיפורים על אנשים מייצרים אמפתיה לתרבויות רחוקות וגישה חיובית אליהן. סיפורים אישיים הנכתבים בכנות מעוררים הזדהות בקרב הקוראים, מחזקים את האמון עם הקהל ומייצרים קהילה נאמנה של עוקבים.

סיפורים קיימים משחר תולדות האנושות, החל מציירי המערות, דרך הסיפורים שסופרו בעל פה ובכתב וכלה בסיפורים של ימינו שאנו רואים בטלוויזיה, בקולנוע וברשתות החברתיות. כיום הטכנולוגיה מאפשרת לנו להפיץ את הסיפורים ואת התמונות שלנו לרבים. מדיה חברתית יכולה להיות הרבה יותר מאשר "מה אכלתי היום". אנחנו יכולים להשפיע על אנשים אם נספר על מה שחשוב ומשמעותי ונשכלל את היכולת שלנו לספר סיפור טוב.

PicMonkey Collage

בלוג שהוא עסק מצליח (היא קוראת לזה: a remarkable and successful  business) הוא לא זה שיעלה את המדריכים הטובים ביותר ליעדי טיול אלא זה שיצליח לספר סיפור שישנה את דעותיהם של אנשים על מקום מסוים.

גם למדריכים ולרשימות ההמלצות יש תפקיד. הם אלה שעולים בתוצאות החיפוש ומביאים את הטרפיק לבלוגים שלנו. המדריכים האלה עוזרים לאנשים לתכנן את הטיולים שלהם אולם הם אינם אלה שמחזיקים את הקוראים בבלוגים שלנו. מה שמושך אנשים להישאר הוא הסיפור והוא זה שמניע אנשים להירשם לניוזלטר. לכן עלינו לשלב בין שניהם – מדריכים ליעדים וסיפורים.

למעוניינים לקרוא בהרחבה – סיכום ההרצאה של ג'ודי אטנברג

הנרטיב

ניסיון הבלוגינג שלי אינו רב כמו של ג'ודי אטנברג אבל אני יכולה להעיד שסיפורים מניעים לי את הרגש ואת המחשבה, הם מעוררים בי חיוך או צביטה בלב, הם מפעילים את הדמיון שלי ואת הסקרנות. כשפוסט מכיל סיפור טוב הוא מושך אותי לקרוא עוד ואף להכיר את מי שכתב אותו.

בהיסטוריה של הסיפור העממי היה גם מסר לקהל המאזינים. אני לא אוהבת שהמסר מוחצן ומעדיפה סיפור שאנשים יכולים להוציא ממנו את התובנות שלהם בזכות זה שהסיפור נגע בהם. הסיפורים של אנדרסן תמיד נוגעים ללב, וההתבוננות האחרת על הברווזון המכוער היא משהו שאנו עושים באופן טבעי בעקבות הסיפור ולא מפני שאנדרסן אמר לנו מה לחשוב.

אני מקווה שאני לא מטיפה מוסר. אני מספרת על החוויה שלי אבל בוחרת מה בין כל החוויות שצברתי הוא בעל ערך ומשמעות לספר עליו. כולנו אוספים במהלך חיינו אינסוף סיפורים. אם רק נחפור קצת פנימה נמצא בתוכנו סיפורים, ומה שמעניין הוא מהו הסיפור שבחרנו לספר לעצמנו ולסביבה שלנו מתוך האינוונטר הגדול. זהו בעצם הנרטיב.

אנשים חוגגים בבוואריה

על סיפורים בעלי ערך ומשמעות

אני רוצה להציג עולם תוכן אחד שאני מנסה לגעת בו מדי פעם, והוא מתחבר בעיני לדברים שג'ודי אטנברג מדברת עליהם.

כשטיילתי עם משפחתי בפורטוגל שמנו לב שיותר מבכל יעד אחר היה קל לפתוח בשיחה עם מארחים ועם נותני שירות. זה קרה גם מבלי שיזמנו את השיחות. אנשים שפגשנו פשוט רצו לדבר. בסוף הטיול שטנו בקייק בנהר הדואורו בגבול שבין פורטוגל לספרד, ואפילו שם, בשקט של הנהר, איש הקייקים שט לצדנו וסיפר סיפורים. אנחנו העדפנו קצת שקט והוא המשיך לדבר.

בן הזוג היקר שלי אמר: כל הפורטוגלים בלעו פטיפון. טוב, אז צחקתי לרגע, אבל חשבתי לעצמי שאם אקלף את שכבות הציניות הרי שיש לפני מתנה. הסיפורים בפורטוגל פשוט התגלגלו לרגלי והיה צריך רק לאסוף אותם. הייתי יכולה לכתוב פוסט משעשע על הפורטוגלים, אבל אני לא מרגישה נח עם זה ובחרתי לתאר את הטיול היפהפה שעשינו לאורך נהר הדואורו דרך הפרספקטיבה של המפגש עם המארחים במלונות המשפחתיים שבהם לנו.

זכינו לפגוש לאורך הנהר כמה אנשים וביניהם שני זוגות: במלון הראשון שבו התארחנו פגשנו זוג העובד קשה סביב השעון כדי לפרנס ארבעה ילדים ולהחזיר את ההלוואה שלקח להקמת העסק. הזוג הבא שפגשנו הוא חשוך ילדים וחי באחוזה משפחתית בת מאות שנים שקיבל בירושה. בני הזוג הזה חיים ברווחה גדולה. הבית של הזוג הראשון מקושט במזכרות מטיולים בעולם, והבית של הזוג השני מלא בפורטרטים של בני הזוג, ממש כמו אלה שרואים בארמונות ובבתי האצולה של פעם.

מעבר לכך שהתלהבתי מהחוויות האנושיות שזכינו להן רציתי להציג לקוראים שלי תמונה מורכבת ומכבדת של פורטוגל, התייחסות אחרת מאשר "כל הפורטוגלים הם…"

אילו הייתי מתבדחת על חשבונם של הפורטוגלים – איזה ערך היה לסיפורים שלי? יכולתי גם להתעלם מהמפגשים עם נותני השירות ולספר על הארוחה המדהימה שאכלנו בשקיעה על גדת הנהר וגם להצטלם עם כוס יין ביד. היה בטיול גם מזה.

אני לא מייפה את המציאות. כדי להיות אמינה כתבתי שמטיילים שמעדיפים לקבל מפתח לחדר ושיעזבו אותם לנפשם, עדיף שיבחרו בפורטוגל במלונות גדולים יותר ולא בעסקי האירוח המשפחתיים.

מתוך הבלוג שלי – שתי משפחות ושני סיפורים מעמק הדואורו

פסיפס אנושי בפורטוגל

פוסט נוסף עסק באזור הספר, על גבול ספרד, שבו גם שטנו בנהר. התברר לנו שבגלל הבידוד שבו היה נתון האזור במשך שנים התפתחה בו תרבות נבדלת ושפת דיבור ייחודית שנקראת מירנדז'. זה נראה לי מאוד מעניין ושונה ממה שמספרים לרוב על פורטוגל. בסוף הפוסט יש טיפ על השייט ואפילו תמונה שלי חותרת, כך שאת משבצת ה"מה לעשות באזור" מלאתי, אבל ההיכרות עם התרבות המקומית נראית לי בעלת הערך הרב ביותר כאשר אני יוצאת לארצות אחרות.

תשובה לשיח גזעני

בשיח של עולם התיירות יש הרבה גלישה לגזענות ולהתבטאויות בעייתיות, לפעמים אפילו בלי ששמים לב. למשל, יש דיבור על מוסלמים כשמתייעצים ברשתות החברתיות על מקומות בטוחים ללינה בערים, ויש דיבור על אסייתים שמציפים את אתרי התיירות.

לפני פחות משנה ביליתי שבוע בבייג'ין. התרגשתי עד עמקי נשמתי מתרבות הרחוב המיוחדת שראיתי שם. כל כך הרבה דיבורים יש על כך שהסינים יורקים ודוחפים ומסובבים את הגב לתיירים, ובאמת גם אני נתקלתי בדברים האלה. יש משהו בהתפתחות של תרבויות שיוצר דפוסי התנהגות דומים אצל אנשים, אבל הדפוסים האלה הם לא חזות הכול. אנשים וגם עמים הם לא פלקט שטוח, ואת העושר הזה ואת המורכבות אני מנסה להראות.

תרבות רחוב בבייג'ין

בלוגרים ישראלים שיש להם אמירה אישית

אני מאמינה שככל שנדע להעלות נקודות מבט מעניינות, לענות על הצורך של הקוראים אבל גם לייצר עניין סביב נושאים מגוונים – נזכה בסופו של דבר להערכה ומקומנו כבלוגרים בתוך עולם התיירות יגדל. זה הייחוד והכח שלנו.

מה שסיפרתי הוא קצה הקרחון, ויש עוד אינסוף נושאים מעניינים שדרכם אפשר להראות את העולם. גם בבלוגוספרה שלנו יש כמה בלוגרים של טיולים שהם סטורי טלרס בנשמתם. אני רוצה לפרגן כאן לארבעה מהם:

רבקה קופלר מרבה לתאר טעמים וריחות וחוויות אישיות. מה שאני מעריכה אצלה יותר מכל זה כשהיא מעלה פוסטים המעוררים את הקוראים לחשוב ולהביע בעצמם דעה. זה יכול להיות בעקבות ביקור במוזיאון או באתר היסטורי. יש לה היכולת לקחת את החוויה שעברה במוזיאון ולהפוך אותה למשמעותית בעבורה ובעבור הקוראים. היא מצליחה לייצר דיונים מעניינים ושווה ללמוד ממנה כיצד היא עושה את זה.

על חוויות מתערוכות בלונדון לרגל מאה שנה לזכות ההצבעה של נשים – מאה שנים של בחירה

על שאלת השימור של מבנים היסטוריים שנהרסו במלחמה – להקים מההריסותאוספת אוצרות

עפר קידר הוא צלם המשלב כתיבה וצילום. לעפר יש התבוננות של צלם גם כשהוא משתמש במילים. יש לו הכישרון לצייר במילים תמונות ומצבים ובעיקר לדלות מתוך המראות והקולות את הסיטואציות הייחודיות והמעניינות. האמירות שלו הן תמיד בסבטקסט אבל הן חדות ומדויקות, והסיפור נמצא בשילוב שבין הכותרת, המילים והתמונות.

מירי רגב, גולדה והארץ המובטחת – יום העצמאות בתל אביב

הרווח בין הגבר לחולצה – תרבות קעקועים בקובה

בלוג צילום

 

 

ינינה זסלבסקי אפק היא בלוגרית סקרנית שנוגעת בהמון דברים. העולם הזה כולו מעניין אותה. אם לציין תחום אחד אני בוחרת בעיסוק שלה במדינות הפוסט קומוניסטיות במזרח אירופה ובמרכזה, בחיבור שהיא עושה בין הרקע האישי המשפחתי שלה לבין החוויות והדברים שהיא מגלה בטיול.

סולידריות – האמת, הסמל ומה שביניהם

פולין – על אוכל, קניות וגלובליזציה

ינינה

רוית חבשוש היא צלמת ואנתרופולגית, ואולי היחידה בינינו שבאה אל עולם התיירות מן האקדמיה. למרות שהיתה יכולה לכתוב מאמרים מלומדים היא מתעקשת לכתוב אך ורק סיפורים בגובה העיניים, והיא מצליחה לגעת באספקט האנושי באופן מעורר התפעלות. נושאים שמעניינים אותה הם אוכל, זקנה (מי כותב על זה בכלל?), יופי נשי ברחבי הגלובוס ועוד.

על עוגה הולנדית קטנה שמסתירה סיפור מרגש על תקומה

חבשושית בדרכים

הטריגר לכתיבת הפוסט הזה

נגה שנער שויער – שכותבת את הבלוג סיפור נקודה חיים ועוסקת רבות בסטורי טלינג, ראיינה לאחרונה את מיכל בן ארי מנור על הקשר בין המונח הזה לבלוגים של טיולים. מיכל דיברה על חשיבותו של הקול האישי וכיצד נכון לשלב אותו בפוסטים. כרגיל למדתי ממנה כמה דברים על היישום הנכון והמדויק. שמחתי על הפוסט הזה שמאוד עניין אותי והרגשתי שגם לי יש הרבה מה לומר בנושא. הפוסט המשותף של נגה ומיכל היה התמריץ שלי לכתוב על סטורי טלינג. אז תודה לכן – נגה ומיכל.

תודה רבה לזיוה רענן על פוסט מעורר מחשבה עם המון פרגון לקולגות הבלוגריות טיולים. 

אני כל כך שמחה על הפוסט הזה של זיוה, כי גם אני, בלוגרית טיולים שכותבת מתוך הסיפורים שמתחברים אלי, שנדבקים לי בראש, לווא דווקא המלצות…מי שרוצה לקרא  פוסטים מהטיולים שלי בחו"ל, אז יש את הפוסט על איך הפכתי למרצה בינלאומית והחוויות שלי מבילבאו ספרד, על ההרצאה בניו יורק במסגרתו כתבתי את הפוסט איך הבלוג מציל רילוקיישן, ובבלוג האישי יש פוסט של טיולים לחו"ל בהם הייתי: רומניה, זקינטוס, מדריד, ברצלונה, בולגריה טיול אחר, הולנד חלק א, הולנד חלק ב, הולנד חלק ג, זנזיבר (וואו לא ידעתי שכתבתי על כל כך הרבה מקומות!!)

איפה אפשר להיפגש החודש?

סוף סוף הוא נפתח להרשמה – הפרלמנט 2019 – 2020 – יאאאא איזה התרגשות. קורס הדגל, זה שמוציא בלוגים לאויר העולם הגדול וגורם להם לפתוח, זה שהופך את התחביב למקצוע, זה שגורם לעסקים לעוף על עצמם בזכות הבלוג שלהם, זה שעושה את קהילת הבלוגים לכל כך משמעותית להם ולאחרים. הפרלמנט שלי, מחזור 7 נפתחה ההרשמה, ואני מתרגשת. מוזמנים לקחת חלק בפלא הזה.

ליווי אישי לששה חודשים – תכנית חדשה בה אני ואתם נפגשים באופן פרטני פעם בחודש לתהליך אישי של התפתחות בבלוג שלכם. נבנה לכם תכנית מסודרת של בניית התוכן, של הפצה, של נטוורקינג, של SEO וגול אנליטקיס וכל מה שאתם צריכים עבור הבלוג שלכם, אותו אני אעניק לכם. הליווי כולל פגישה פיזית פעם בחודש ועזרה שוטפת בווטסאפ. תכנית הליווי מיועדת ל10 אנשים בלבד (אותם אני מלווה פרטנית) וכעת יש מקום לעוד 4 אנשים. מוזמנים להרשם

אתם יכולים לבנות אתר או בלוג בשלוש שעות – כן, זה אפשרי לבנות אתר בשלוש שעות. אני עשיתי את זה, כמה פעמים וגם בוגר הקורס און ליין שלי עשו את זה. ומה אתכם? צריכים אתר? בלוג? נכס דיגיטלי משמעותי? כל הפרטים פה

3 תגובות

ספרו לי אם אהבתן את הפוסט ולמה

תגובות נוספות

יונית צוק